כמו שסיפרתי כבר לפני כמה שבועות (לפני שהצפתי אתכם ברשומות של חוויות מניו יורק), אנחנו בתקופה של החלטות לא פשוטות. איך להמשיך להישאר באמריקה, ממה להתפרנס, איפה לגור, איך להסתדר.
אז החלטה בינתיים יש – נשארים כאן ועושים כל מאמץ להישאר, ולמצוא פרנסה, ולהסדיר את עניינינו כך שנחזור כשנרצה, לא כשמוכרחים. התהליך של קבלת ההחלטה הזו היה מלווה בסערות רגשיות לא פשוטות. חששות, חרדות, מתח, דאגה לילדים.
בנוסף, מצבה של חמותי חולת האלצהיימר מתדרדר. היום שבו כבר אי אפשר יהיה להשאירה לבד קרב. רק אתמול הלכה לאיבוד, ונמצאה תשושה אחרי כ-12 שעות, בחנות נעליים, הודות לכרטיס פרטים שהיא נושאת עמה בארנק. לא פשוט, וכל המשפחה הוזעקה לשוטט ברחבי חיפה בניסיון למצוא אותה. וכל העומס הרגשי הזה, המוטל על האישה פה, שמנסה לנהל את העניינים מרחוק, לא בדיוק קל.
ועניין נוסף וכבד מעיק על חיינו בימים אלה. זוכרים שסיפרתי כאן על חברי הטוב ר` שנלחם במחלת הסרטן? אז גם ביקשתי מכם לעזור לי להחזיק לו אצבעות. בינתיים, הוא פתח בלוג לעצמו, ושיתף את מי שבא לבקר אצלו בתהליכים העוברים עליו. לא מזמן העלה גם שתי רשומות של חוויות מהטיפולים הלא פשוטים שעבר במרפאה בדנמרק, אליה נסע במיוחד.
אלא שבימים האחרונים פסק מלעדכן. הוא מותש, חסר תיאבון וחלש באופן קיצוני. גם האינדיקטורים השונים של המחלה לא משדרים אופטימיות. ואני כאן מרחוק, יחד עם האישה, נקרעים פה לא מעט: איך לעודד מבלי לאנוס, איך לדחוף בעדינות, עד כמה אפשר להיכנס להם לקרביים ולנסות להשפיע, איך לעזור. והדאגה לא מרפה – כל רגע נתון, אפילו אם לא רוצים, המחשבות נודדות אליו ולמצבו הקשה.
אז עם כל החבילה הרגשית הסוערת הזו, נסענו באמצע השבוע לבקר זוג חברים מקסים בעיר קרובה אלינו. ישר כשהגענו, קיבלתי חוויה חזקה ומרגשת. חברה של הבת הגדולה, בחורה בת 20 בערך נכנסה הביתה ישר אחרינו, וישר ובלי הקדמות הובלה מיד אל הפסנתר המשפחתי עם הזמנה מיוחדת לנגן משהו מיוחד. טענותיה שלא נגנה את זה המון שנים לא ממש התקבלו. לעברי, במטבח עדיין, נשלחה קריצה שמשמעה – "זה משהו מיוחד". לא עברו הרבה שניות, ומפינת הסלון הרחוקה נשמעו מפלים של נגינה כובשת. ניגשתי מהר, ועמדתי המום. האצבעות עפו במהירות מהממת, והבחורה הסתכלה על דפי התווים שהיו יותר שחורים מלבנים מרוב סימנים. אני לא ממש קורא תווים במובן המקובל, כלומר יודע לזהות אותם אבל לא לנגן באיזשהו רצף. אבל בכלל לא הצלחתי להבין איך בכלל במהירות המנוגנת אפשר הכלל להסתכל על התווים. אח"כ הבנתי שעיקר הנגינה היה אמנם מזיכרון הידיים והראש, והתווים רק לרענון והכוונה, אבל הרושם הכביר נשאר. אז כדי שתבינו, מצורף קטע הנגינה מהיו-טיוב, יותר טוב, ויותר מלוטש, וכמובן שאין מה להשוות, אבל בכ"ז..
בהמשך, נתתי את עצמי בידיה של החברה המקסימה לטיפול לא קונבנציונלי, שלא אאריך על מהותו יותר מדי. אבל היא חיברה אותי למקורות הפחד שלי, לכוחות המניעים אותי, לתובנות המתבקשות ולאופן הסקתן, לאבא שלי והקונפליקטים איתו, וגם לר` היקר והאהוב והסובל. ואחרי כמעט שעתיים אינטנסיביות, יצאתי במוד רגוע, ושלם ונינוח יותר, ובהחלט מחובר טוב יותר לעצמי.
ולמחרת, בסבב התייעצויות גם עם בן הזוג המקסים, הגענו לכמה תובנות יפות ונכונות בדבר האפשרויות לעתיד, ועם תוכניות פעולה יותר מוגדרות וביטחון רב יותר בדרך וביכולת.
את הסופ"ש העברנו בנינוחות יחסית. נפגשנו עם זוג חברים מקסים נוסף, שגם מהם שאבנו עידוד ועזרה מעשית, ויחד נהנינו מארוחת ערב רבת משתתפים ומעניינת, ולמחרת בצפייה משותפת בסרט Religeons, שמפקפק בחן ובחביבות על הדתות באשר הן. אח"כ המשכנו בצפייה אינטנסיבית בכמה פרקים מרתקים של העונה השנייה של "בטיפול".
איזה מזל שהצלחנו ליצור לעצמינו רשת קשרים חברתיים חמים ותומכים. בלעדיהם באמת שהיה הרבה יותר קשה ומסובך.
רציתי להביא את הקטע המדהים של שופן, אבל הוא נמחק. חבל..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)