סביב כיכר טיימס

ביום חמישי התקשו החברה לקום בבוקר בשעה סבירה. הבן בכלל לא הצליח לקום, כיוון שהרגיש לא כ"כ בטוב, והעדיף לנוח ולישון עוד יותר מאוחר.

ירדתי לקומת הלובי (8) וחיכיתי לאישה שתתארגן. התוכניות טיול לא היו ממוקדות מדי. גם סתם להסתובב ברגל ברחובות מעניין מספיק בעיר המהממת הזו.

בינתיים התבוננתי כלפי מעלה מהבפנוכו של המלון, משתאה מהמראה של עמוד המעליות שכולל כ-16 מעליות שטסות במהירות מסחררת עד לקומה ה-48. אז ככה נראה מלון במגדל ניו יורקי ענקי:

  

יצאנו לכיכר השוקקת כתמיד. במרכזה שוב המון אנשים שחלקם נינוחים על כיסאות נוח, צופים לכיכר ההומה. פתאום ניגשת אלינו בחורה ובמבטא בלתי ניתן להתעלמות שואלה: "Do you know about Gilad Shalit?", ומצאנו את עצמינו חותמים על עצומה צודקת במבצע עוררות ומודעות למצבו העגום. נראה שיש הרבה מה לעשות בעניינו, ודווקא במישורים המדיניים דיפלומטיים (הרי העבירו להם כספי סיוע חוץ שיכלו למנף שחרור, לא?). אז עודדנו, וחתמנו, וצילמנו:

 

 

המשכנו על רחוב 42 הנודע והשוקק, לכיוון השדרה החמישית. בפינת Bryant Park ראינו חבורת בוגרי קולג` כלשהו, בגלימות המזוהות עומדים יחד נלהבים. בכלל, היה יפה לראות גם פה, אבל בכלל לאורך כל הימים האלה, שיש תרבות חוץ שוקקת בעיר הגדולה הזו – וזה בולט במיוחד בשעות ארוחת הצהריים, ב-12:00. הכיכרות, הגנים והשטחים הפתוחים מתמלאים בהמוני אדם שאוכלים משהו, משוחחים, נחים, קוראים. יפה:

 

 

אז גם אנחנו התיישבנו, וגם שוחחנו, ונהנינו ממזג האוויר שלכמה שעות נראה טוב לשם שינוי. וגם נהנינו מהנוף העירוני המרשים:

 

 

כשהקוצים בתחת הזכירו את קיומם, קמנו, עשינו סיבוב בגן לכיוון האנדרטה שבצד, זו שלכבודו של אוץן מר בריאנט (לא קראתי מה בדיוק היה). לידה מוקם פסנתר ונגן הנעים לציבור הרחב את הישיבה הנינוחה במקום. לא ברור בחסות מי זה מתקיים, אבל זה בהחלט יפה. המשכנו מעבר לפינה של המבנה הענק של הספרייה המרכזית של ניו יורק, כשאשתי מסבה את תשומת ליבי לבחור צנון ומוכר, בחליפה מחויטת וקרחת בוהקת, שעמד ושוחח שם עם שתי צעירות. "זה לא ההוא מארץ נהדרת?"  כן, זה נראה באמת כמוהו (רק יותר צנום ונמוך משחשבתי), ושמתי לב שגם יתר המחויטים מצוידים בתגיות עם שמות כמו Eyal, Nadav וכד`. מעניין שאת העברית התקשינו לקלוט ברעש. הסתבר שהם משלחת מטעם עיתון דה-מרקר, שמשתתפת בסמינר כלכלי בחסות כל מיני חשובים ועשירים (תשובה, אם אני זוכר נכון). אש אחרי שלום, והתעניינות כללית, נכנסנו לספריה מהכניסה הצדדית הזו:

 

 

בספריה בילינו כשעה, הסתובבנו באולמות המרשימים, משתאים על הפאר וההוד (למה צריך תקרות בגובה 20 מ` בספריות זה לא ברור, אבל זה יפה. בדיוק כמו בכנסייה, אבל עם קדושה שמדברת אלי). אז להנאתכם, כי ממש מתבקש, אוסף תמונות מייצג:

 

יצאנו מהספרייה, נהנינו ממבט מבחוץ על המבנה, ועל פסל האריה המרשים, שמשום מה לא עשה את אותו הרושם על היונים במקום:

 

 

המשכנו כלפי דרום בשדרה החמישית, מציצים לתוך הספריית ההשאלה המרכזית שממול. בדרך, בחציית מעבר חציה (בלבן, כי פה זה לא ירוק), עברה לידי, ממש לפני, מכונית חומה. מותר היה לה לפנות אבל בכ"ז זכות הקדימה היא של הולכי הרגל במצב הזה (כי כשאדום לגמרי עדיין עוברים חפשי, אבל אז זכות הקדימה הוא במפורש לכלי הרכב). עוד המכונית עוברת מול פני ובום – היא נתקעת בהולך רגל שהגיע ממול (גם אני לא קלטתי אותו), גוררת אותו כ-3 מטר ואז נפל מקלל על הכביש. לא בטוח כמה נפצע, זה לא היה נראה רציני מדי, ואפילו לא שבר, אבל בטוח שמאד כאב לו, ואולי בכ"ז נפגע. הנהגת לא יצאה מהרכב אבל נעצרה והמתינה, כנראה למשטרה. ואני צילמתי:

 

הגענו לכיוון האמפייר סטייט בילדינג, שהיה הבניין הגבוה בעולם בימי ילדותי והיום, למצער, הוא שוב הגבוה בניו יורק, אחרי שהתאומים ירדו מהמפה. הוא באמת גדול מאד, ובולט מאד בנוף הניו-יורקי, וסיפור בנייתי מרתק במיוחד (נבנה בזמן שיא, שהיום פשוט קשה לתפוס, אבל על זה בפעם אחרת). הרמנו שוב (בפעם האלף בשבוע הזה) את הראש מעלה, להכיל את המראה, והיה יפה לראות ליד קודקודו מסוק מרחף. בטח מאלה שמשרתים את התיירים העשירים:

 
  

כעבור כשתי דקות, 10 מהרגע של אותה תאונה, עברו על פנינו שיירה של כ-8 מכוניות משטרה צופרות. לא יודע אם שעטו לאותה זירת אירוע, אבל כבר ראינו פה מחזות כאלה. לכל אירוע יש תגובת משטרתית חריפה מאד. הרבה מעבר לפרופורציות הישראליות. אבל זה כנראה עובד בכיוון יעיל מאד של הרתעה. כי ההבדל המהותי בין ניו יורק של עכשיו לזו של לפני 20 שנה זה הביטחון והניקיון. פשוט נעים ובטוח להסתובב, ככה זה נראה הפעם (ולא בפעם הראשונה שראינו):

  

המשכנו בסיבוב, עוברים ליד הכולבו הענק והמפורסם מייסיס, זה שהתחיל את הרשת של בתי הכולבו שמפוזרת היום בכל ארה"ב. בפינה יש גן יפה (Herald Square), ואנדרטה יפה לזכרו של עוד חשוב בהיסטוריה המקומית. אין ספק שהיעדרו של האיסור המקראי בדבר פסלים ותמונות מסייע פה לקשט את העיר, ולציין בכבוד את התורמים לעברה:

  

חזרנו למלון דרך כיכר הטיימס, למצוא את הבן שהתאושש בינתיים.
ואם לא חטפתם סחרחורת מכל התמונות, ועדיין חשקה נפשכם בעוד, אז אתם מוזמנים לאלבום.