אתמול, כפי שכבר סיפרתי לכם, סיימנו (כנראה לתמיד) את הפרויקט בניו ג`רזי. הפרויקט הזה די סחט אותי במשך ארבעת החודשים האחרונים. פיזית, בטיסות שבועיות מלוס אנג`לס לניוארק בנות 5-6 שעות לכל כיוון, ללא אזכור של ההמתנות, העיכובים, הנסיעות הארוכות מ` ולנמל התעופה בכל צד. טיסות יום ראשון היו טיסות לילה, כשמנסים להירדם ב-10:00 בישיבה לא נוחה במטוס, ישנים בערך 5 שעות ברוטו, ומתעוררים ישר ליום עבודה לא קצר. לא פעם הרגשתי איך שהטיסות פשוט מעלות לי את לחץ הדם, מתישות אותי ומקצרות לי את החיים.
וגם התשה רגשית הייתה בפרויקט הזה. לעבוד עם ציבור אנשים בחברה עם המון בעיות בתרבות הארגונית, כשמנסים כל הזמן לעודד אותם, ללמד אותם, לכוון אותם לדרך הנכונה. וכל הזמן להתמודד על התנגדויות (שרובן סמויות), עם חוסר אמונה בעצמם (למרות תוצאות מוכחות ויפות מאד), עם עודף מוגזם של נטייה לסבך כל דבר, ובעיקר עם גישה של "אנחנו יודעים הכול רק שלא התאפשר לנו להצליח כי כל העולם אשם (רק לא כל אחד בנפרד מהם). במקום להסתכל על עצמם ולחשוב מה הם יכולים לעשות, הם מסתכלים לצדדים לראות את מי להאשים בסיבה שהם לא מצליחים (והם תמיד מוצאים אשמים).
ובכ"ז, אחרי ארבעה חודשים, הם משאירים בי משקע רגשי. המקום, בג`רזי שהתחיל מאד מכוער בחורף, עם עצים ערומים, שלג מלוכלך וקור, פרח באביב בשלל צבעים של פריחה מדהימה, והיום הוא ירוק בוהק ורענן. כמה יפה לעיניים ישראליות (וקליפורניות) שמורגלות בחום וצהוב והרבה אבק.
אז אתמול (כפי שכבר סיפרתי) סיימתי מוקדם ונסעתי למלון בחוסר מצברוח וחשק, ועצבות וטרדה על הלב. שוטטי בבלוגיה, שוחחתי בטלפון וניסיתי לאסוף כוח ואנרגיה וללכת לאכול. ממול המלון ישנה מסעדה אמריקאית טיפוסית. לא משהו, אבל לא נורא. הלכתי ברגל לשם, הזמנתי מנה, אכלתי בלי ממש ליהנות, וחיסלתי את הכול בחצי שעה. לא ממש רציתי להישאר שם. מבאס לאכול לבד במסעדות, ולא חשוב כמה האוכל טעים (כן הוא היה יותר מסביר, אבל כאמור לא ממש שינה לי). הזדרזתי לחזור לחדר. בדרך התבוננתי במבט הזה המיוחד – מבט פרידה. באור אחרון של יום, נצנצו מרחבי הדשא הנרחבים בהבהובים ירקרקים של אלפי גחליליות במחול מיני נלהב. כשהתקרבתי קפץ לו בבהלה ארנבון קטן וחום מתוך שוחה עגולה ומטופחת של עץ, חושב שיש לי מחשבות זדון לגביו (כאילו שהייתי מבחין בו לולא היה קופץ).
עליתי לחדר, שוב גלשתי קצת, עבדתי קצת יותר (מתחיל לנתח את המצב החדש ואת האפשרויות), ניסיתי ליהנות ממופע זיקוקין מרשים באופק, אבל היה רחוק מדי מכדי ליהנות ממש וקרוב מספיק מכדי לא להתעלם לגמרי. אז כתבתי את הרשומה הרגשנית של אתמול ונכנסתי לישון, אחרי שכיוונתי שעון לשעה מופקרת של 09:30 מתוך כוונה לנסות ולמצות את ההנאה.
את היום הייתי צריך לשרוף איכשהו. הטיסה הביתה רק בערב, ובמלון הצלחתי לשרוף עד הצהריים בלבד. צריך לפנות, כי ערב חג פה היום. גם טיולים לא התאפשרו מחשש לפקקים, וגשם, ומהיעדר אטרקציות משמעותיות קרובות מספיק (לניו יורק לא רציתי לנסוע שוב, מאותו חשש לפקקים).
יצאתי מהמלון לכיוון כללי של נמל התעופה. בדרךעצרתי ליד תעלת מים מוסתרת מאחורי העצים, בה הבחנתי לפני כמה ימים. נחמד היה לראות כמה מים יש להם שם. בים ראיתי צב לא קטן, אבל גם הוא ראה אותי ומיהר לצלול. ככה נראה המקום:
אח"כ המשכתי לפינת הגשר על הנהר. תמיד רציתי לעצור להסתובב במקום ואיכשהו לא מצאתי את הכוח והיוזמה. השילוט שלפני הגשר סיפר את סיפורו של המקום, כולל בקרבות באזור מימי מלחמת האזרחים. ניצלתי את הרכב 4X4 שקיבלתי השבוע מההשכרה, פתחתי את חלון השמש ליהנות מהמראות גם מלמעלה, ונכנסתי לנסיעה סקרנית בדרך העפר שמפריד הבין הנהר לתעלה הגדולה (אותה ראיתי ממקום אחר קודם), סופג לקרבי את שפע הירוק בעיניים. אז כדי לא להתיש אתכם על המלל האינסופי, קבלו כמה תמונות להפסקת התרעננות:
נכנסתי למסעדה מקומית לארוחת צהריים קלה (שוב,סתם בשביל לא להרגיש רעב אח"כ). לידי נכנסו אב וביתו. היא נערית למראה, והוא כנראה קצת יותר ממני. גם מקריח ומאפיר. הם שוחחו בהתלהבות, מידי פעם מחליקים "כיף" חברי, פעם החליקה לו הבת על הקרחת מסדרת לו את שארית הפלומה שעל הקודקוד. היו מקסימים. פתאום גם הבנתי שגם אני כבר לא צעיר. הנעורים המקסימים האלה מאחורי, ואני נראה הרבה יותר כמו האב המאפיר ולא הבת הרעננה. מעניין, התובנה הזו מגיעה בגלים. אבל לא נורא, אני כמו אריאל זילבר – "חושב על זה ואח"כ שוכח, כי ככה זה בחיים".
וככה (לא ביקשתי רשות, רק חייכתי, אבל הם לא יכעסו) המחזה המשפחתי המקסים הזה נראה:
אחרי ששילמתי ויצאתי לכיוון שדה התעופה, נזכרתי להתבאס קצת, בסוג של טיפשות, שככל הנראה בזמן הקרוב לא איהנה מהסטאטוס החביב של ההשתייכות לחוג הסילון, עם שדרוגים של הטיסות למחלקת עסקים, סטאטוס שמקנים לי יותר מ-100,000 מייל שצברתי במאמץ רב. הרי ממילא אני לא מת על הטיסות, אבל השדרוגים האלה בכ"ז כייפיים.
הגעתי הרבה יותר מוקדם לנמל התעופה, כדי לנוח, לעבוד עוד קצת, לקרוא כמה שאוכל, ולכתוב לכם את הדברים האלה, מהסס כרגיל אם בסוף אעלה אותם (ככל הנראה שכן, אבל יותר מאוחר, בטח בשבת).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)