יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

ה-300 שלי

במזל טוב, גם אני הגעתי למספר עגול ויפה כזה. לא כולן פורסמו, רק 297 (יתר ה-3 התנוונו בשלבים שונים של הכתיבה, ולא הבשילו לכלל רשומה שלמה הראוייה לפרסום, או שנגנזו מהר מחמת אי בשלות או חוסר עניין).
הבלוג הצעיר למדי שלי, סה"כ בן פחות משנה וחצי, ואני מרגיש שעברתי איתו כברת דרך.

למדתי איתו לכתוב טוב יותר, לחוות אחרת את המציאות מתוך ההבנה והמחשבה של לתעד את הדברים, ובעיקר - למדתי לשתף יותר ולהשתתף יותר. לתת לחברים להיכנס לעולמי, ולצלול בעניין לעולמם. וכמו שכתבתי כבר לפני כמה זמן, התגלית הגדולה של הבלוג הינה הרשת החברתית שנוצרה פה, סביב הבלוגים, עם אנשים מדהימים ועולמות אישיים מרתקים.

אבל על ההיבט הזה של הרשת החברתית כתבתי כבר. הפעם אני רוצה דווקא להתייחס להיבט אחר. לכתיבת הרשומות עצמן. כי כשהתחלתי, לא ידעתי לאן ואיך הדברים יתפתחו. ואם במקרה הייתי מנסה בכלל לדמיין שכעבור כשנה וארבעה חודשים אתבונן באחור בסיפוק על יבול שכזה, הייתי מגחך על עצמי בלגלוג על היוהרה. פשוט לא יכולתי לדמיין שכך יתפתחו לי הדברים.

אחד העקרונות בעולם הייעוץ שבו אני עוסק אומר "אם אינך יודע מה לעשות - עשה!" והפרשנות היא שתוך כדי עשייה באים רעיונות, ופתרונות ואין מה לפחד מלקפוץ למיים ולעשות.
ואם אתם שואלים מה הקשר לעניינינו, אספר קצת על היסטוריית הכתיבה שלי.

לפני הרבה שנים, משנעשיתי קורא אינטנסיבי ומתמיד, התחיל לנקר לי בראש חיידק הכתיבה. אז באותו פנקס בו התחלתי את רשימת הספרים שלי, בצידו האחורי, התחלתי לאסוף רעיונות, זכרונות ונושאים שיכולתי לפתח לסיפורים מעניינים. אבל הרבה לא עשיתי עם זה הלאה. לא היה תמריץ, לא במה ולא יכולת (כך חשבתי).

הנסיונות הראשונים בכתיבה היו בפורום ספרים. התחלתי להעלות המלצות על ספרים שקראתי. והאמת - מאד לא אהבתי את הסגנון האישי שלי. תמיד חשתי שאיכשהו הוא הופך למאולץ ומנופח. פומפוזי כזה. ובכל פעם שהעליתי המלצה כזו, או התייחסות כלשהי אחרת, פרפר לי הלב קצת.

עם הזמן, הסגנון השתפר תוך נסיונות רבים, וגם למדתי להשלים איתו. לא תמיד הכי מוצלח, אבל זה מה שיוצא ללא השקעה כמעט בעריכה. הרעיון העיקרי בכתיבה הזו לצורך ההנאה הוא שהטקסט יישפך ויזרום בכיף. וכך זה בעצם מאז.

כשפתחתי את הבלוג, כתבתי כמה רשומות, אבל אז קצת יבש לי המקור. אז ריכזתי יחד את ההמלצות הישנות, אבל מה הלאה? התחלתי לאסוף חומרי כתיבה מהיומיום, ומהעבר ומפה ומשם. וזה התגלה כתענוג אמיתי. אז חזרתי גם לרשימת הנושאים שמחכים להתייחסות ומפאת חוסר זמן לא זוכים לתשומת הלב. גם התחלתי להיפתח יותר, ולחשוף יותר מעצמי ורגשותי, וגם זהיר זהיר פתחתי את עצמי וחולשותיי. והתגמול של אותה רשת חברתית מעודדת, תומכת ושותפה בא לידי ביטוי חזק ומשמעותי מתמיד.
וכיום, ברשימת הנושאים הממתינים יש יותר מ-100 רעיונות לרשומות עתידיות. ועל כל רשומה שנכתבת נולדים עוד שני רעיונות.
מסתבר שעבורי, העיקרון של ללמוד ולהתפתח תוך כדי עשייה, בהחלט עובד.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)