יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

מונוסודיום גלוטמט (MSG)

לפני כמה ימים קיבלתי מסר המזמין אותי להצטרף לאחת הקומונות שכאן בתפוז. בהחלט הוחמאתי מהפניה האישית של מנהלת הקומונה, אותה אינני מכיר, ועניתי לה שאני בספק אם יש ביכולתי להוסיף על עצמי פעילות נוספת, מעבר לאלה שהינן מנת חלקי הרגילה וגם בהן אני מזייף לא מעט. אבל הבטחתי להיכנס ולהציץ, ולתת סיכוי לקומונה לכבוש את ליבי.
אז נכנסתי, ובדיון הראשון בראש הקומונה עסק במרשמים כלשהם. ואחת התגובות הראשונות, שאח"כ זכתה ללט מעט תמיכה וחיזוק מגולשים אחרים, הכילה המלצה ברורה שיש להימנע מלהוסיף למרשם אבקות מרק, בגלל שהן מכילות את החומר המקולל והידוע לשמצה – מונוסודיום גלוטמט, נושא הרשומה.
התגובה ההחלטית הזו הזכירה לי דיון שעלה בנוגע לאותו חומר, במפגש חברים. אז, הטוענת בגנותו של החומר היתה אחת הנשים שגם עוסקת לפרנסתה בתחום המזון, וגם למדה אותו באופן פורמאלי. לעומתה, טענתי אני, שעד כמה שידיעותי מגיעות, אין בחומר הזה כל נזק.
אני אינני מהנדס מזון, ואינני בעל השכלה פורמאלית בתחום, אבל במסגרת עבודתי במפעל מזון שמייצר אבקות מרק, ניצלתי את ההזדמנות ושוחחתי עם מהנדסי מזון שעבדו עימי על החומר המושמץ שמוסף באופן שגרתי לרוב המוצרים. היה לי מעניין לשמוע שהחומר הזה, שנפוץ מאד בטבע, הינו בסה"כ סוג של מלח – מלח של חומצה אמינית נפוצה ונתרן (שנפוץ גם הוא מאד, והינו מרכיב עיקרי במלח שולחני רגיל). הוא נמצא בכמויות לא מבוטלות בבשר, בעגבניות, בגבינות (במיוחד הגבינות הקשות), ואף בחלב אם.
לקראת כתיבת הרשומה, קראתי שוב על החומר בוויקיפדיה, ואכן מצויין שם שהחומר נמצא בהרבה מיני מזונות טבעיים, ונערכו אינספור מחקרים לבדיקת נזקים שהוא עלול להיות אחראי להם, ושום סימן לא התגלה לאיזשהו אפקט שלילי מצטבר או מתמשך (מלבד פגיעה זמנית בחוש הטעם בצריכת כמות מוגזמת ממנו).
ולהתרשמותכם, מהערך שבוויקיפדיה, הנה טבלה המציינת כמויות ממנו במגוון מוצרי מזון בסיסיים: 
מזון
גלוטמט חופשי (מ"ג ל-100 גרם)
גלוטמט קשור (מ"ג ל-100 גרם)
רוטב סויה סיני
1090
-
גבינת פרמזן
1200
9847
עגבניות
140
238
אפונה
200
5583
תירס
130
1765
חלב פרה
2
819
חלב אם
22
229
ביצים
23
1583
בשר עוף
44
3309
בשר בקר
33
2846
דג סלמון
20
2216

אם כך הדבר, מעניין אותי מדוע יצא לחומר שם שלילי כ"כ, שאנשים רבים מתפתים להביע בעניינו דיעות נחרצות ללא ידיעה. אולי זה שמו המאד "כימי" שמשדר משהו מאד רע ומלאכותי, ששומר נפשו ירחק ממנו? אני מניח שיש בזה מן ההסבר, אבל עדיין אותה נטייה לומר "אמיתות" המבוססות על שמועות בלבד, ברצינות תהומית ונחישות של מישהו שיודע עובדות לאשורן, תמוהה בעיני.

ומאידך, אני לא אמור להיות מופתע מהעניין. אני מכיר מאד מקרוב לא מעט אנשים המחזיקים בדיעות קיצוניות למדי בענייני תזונה, בנוגע למה שבריא ולמה שלא, ורוב ידיעותיהם מבוססות על שמועות, חלקי אמיתות, קריאה סלקטיבית של חומר מגמתי שתומך בתיזות שלהם, וכיבוי כל מנגנון ספקני שבו הם עושים שימוש תדיר בכל עניין אחר. זה הופך אצל לא מעט למשהו מעין דתי, עליו לא מפקפקים. ואולי באמת אקדיש לנושא קצת יותר, בגלל המטענים האמוניים והיצריים שהוא טומן בחובו.


ופינת הפירגון הפעם, לבלוגים נפלאים בענייני בישול, אבל לא רק:
לאריאלה פיקסלר אלון, שסגנונה התוסס משלב סיפורים אישיים מקסימים ומרשמים מעוררי חשק
ל-ayeletba, שבנוסף לחוויות מטבח מוסיפה טעם גם להיבטים אחרים בחיים
לאילה56 שחוץ ממתכונים, גם אצלה יש הגיגים ועניינים מרתקים

וקריאה נוספת - כאן
שנה טובה ובריאה לכולם

והערת הבהרה בעקבות התגובות – ברשומה אני לא מנסה לטעון שהחומר בריא. ברור שבכמויות גדולות הוא מזיק (אגב, גם סתם מלח רגיל). אני אישית משתדל לאכול מזון קרוב לשדה ככל הניתן, ובכלל לשמור על איזון ופרופורציות.  הרעיון ברשומה הוא להדגיש את הנטיה האנושית לפנאטיות בנושא, ולאמירות לא מבוססות שמקורן בשמועות בלבד, ברגע שמגיעים לענייני מזון ובריאות.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)