מחר
האבא שלי יחגוג יומולדת. לא סתם יומולדת, אלא אחד מיוחד, עגול – 70.
לחגיגה הוא הזמין כנראה לא מעט אנשים – חבריו הרבים שאוהבים אותו, קרובי
משפחה מעטים ממשפחתו הקטנה.
גם אני כמובן הוזמנתי. אפילו התבקשתי במפורש לנסות להגיע. רק שאין לי כוונה כזו, והמרחק, ועומס העבודה רק היוו תירוץ קלוש.
אני
בטח מצטייר עכשיו כמין בן אטום שכזה, לא רגיש לאביו, לא מתחשב במשפחה.
ובכן, לא נעים להודות, אבל יש משהו מסוים בטענה הזו. אבל כדי שלא תברחו לי
באכזבה, אנסה למענכם ולמעני לפרש קצת את הדברים.
כשאני
קורא כאן בבלוג על חברים שמתגעגעים לאבא, שחווים איתו חוויות, נצבט לי קצת
משהו בפנים. האבא האישי שלי הוא איש חיובי מאד, אינטיליגנטי, ברוך כשרונות
בתחומים שונים ומגוונים ובעל ידע נרחב. הוא נחמד לכל הסובבים, מוכן לעזור,
וכייפי מאד. רק שתמיד לקרובים ביותר הוא מתייחס כמובנים מאליהם. כלומר –
לא ממש מתייחס. הוא יהיה מוכן לנסוע לים המלח כל הדרך מחיפה, רק כדי לבקר
את חבריו הגרמנים המתארחים שם במלון על בסיס של פעמיים בשנה. אבל אם הנכד
שלו יבקש שיקפיץ אותו הביתה, כשממילא הוא יוצא לברידג`, הוא יתחמק, ויסביר
שממש קל באוטובוס, ויש הרבה פקקים, וככה הוא צריך לצאת ממש מוקדם בגלל
הסיבוב וכו` וכו`.
הוא
די התבאס כי ביקשנו פעם את עזרתו בעניין דחוף באמת (בית חולים), כי זה
התנגש לו עם קונצרט. גם מהתיאום של הברית של הבן הוא לא היה מרוצה, כי שוב
זה נפל על הברידג`, ויש הרי מחויבות לפרטנר, לא?
כשהיינו
ילדים הוא היה אבא נחמד. שיחק איתנו הרבה יחסית, עשה שטויות של ילד. עם
השנים אנחנו התבגרנו, אבל הוא נשאר ילד, מרוכז רק בעצמו, לא מקשיב, לא
משוחח, לא מבין אף אחד חוץ מעצמו. אינטליגנט דביל.
אולי
הייתי מצנזר כאן את הדברים כדי שלא לפגוע בו, אילו הייתי חושש שהוא קורא
כאן מדי פעם. פעם דווקא נכנס, ואח"כ אמר לי "לא ידעתי שאתה כזה תולעת
ספרים." מה היה לי להגיד? שנים השאלנו הדדית ספרים, האישה שלו ואני, עד
שהיחסים הצטננו איתה. בקיצור, ממש קשה היה לו לדעת את העובדה הזו עלי, זו
שכולכם כאן, וגם כל מכריי בעולם האמיתי יודעים היטב, והיא איתי כבר יותר
מ-30 שנה.
אני
כמעט לא מדבר איתו בטלפון. ברוב השיחות שהתקשר אלינו, זה היה בשעות הלילה.
משום מה הוא לא טורח לעשות נכון את חשבון הפרש השעות. ולא, אין לו
אלצהיימר, אם דאגתם. לחגים הוא שלח e-mail.
החזרתי לו ב "חג שמח גם לך". לפני כמה ימים שלח אלי (לא אל האישה) ברכת
מזל טוב ליום הולדתה. האמת, מתחשק לי לשלוח לו חזרה מין ברכה שכזו.
וכשאני כותב את הדברים האלה, אני בעצם מבין יותר למה ריגש אותי הסרט "סיכוי אחרון לאהבה"
עליו סיפרתי כאן לא מזמן. גם שם האב שכח לתחזק קשר עם הבת, ומצא את עצמו
מנותק ממנה ומהווי חייה. ואני ראיתי אולי בדברים מעין שיקוף למשהו שקרה גם
אצלי קרוב. וגם התחלחלתי בכאב מהסיכוי שדבר דומה יכול אולי להתרחש אצלי עם
הילדים. למרות שאין סיכוי כזה בעולם, הרעיון זעזע אותי רגשית.
לפני
שנסעתי לכאן לארה"ב דווקא הייתה לי שיחה טובה איתו. סופסוף גרמתי לו
להקשיב. זה התחיל כשאמרתי לו שיש לי קושי לדבר איתו. הוא מייד הגיב ב-"גם
לי קשה לשוחח איתך" ובכך פתח לי פתח מצוין להדגים לו בו במקום מה קשה לי –
שכל עניין הוא מייד לוקח אליו: הוא יותר מסכן, יותר סובל, יותר קשה לו...
אם הילד היה חולה, הוא מייד נכנס ואומר כמה הוא הרגיש לא טוב, אם אני מספר
כמה קשה לי עם שעות העבודה הוא מייד נכנס עם "גם לי נורא לחוץ בעבודה..."
נורא חשוב לו להיות תמיד הילד שבמרכז המסיבה. אולי קשור להיותו בן יחיד?
בקיצור, היה נראה לי שהמסר עבר דווקא טוב (הוא לא הצליח להתעלם), והיה נראה
שיש עתיד לתקשורת, עם איזו אמנה בינינו שאם הוא שוב יגיב כך באוטומט, אני
מייד אזכיר לו את השיחה הזו בינינו. אבל כאמור, המרחק הפיזי ורצף
ההתנהגויות האחרות שהזכרתי, הגדילו את המרחק הרגשי שבינינו.
אז מחר לא אשלח e-mail. אני אתקשר, ואאחל בריאות, ואושר, ואריכות ימים. לא אעשה דרמה, פשוט כי אין טעם. אני לא כועס, רק מאוכזב ועצוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)