שוב
שבוע הספר, וזו לא הפעם הראשונה שאני לא מגיע. אבל עכשיו יש תירוץ ברור.
נראה שהבת שטסה היום לארץ (איך אני גאה בה שטסה לבד, ולא חששה ונרתעה.
תותחית אמיתית) אולי תייצג אותי ותביא לי כמה שוברי תענית הכרחיים, שכבר
לוחצים לי חזק על הרשימה.
רשומה יפה
של 1954טל הזכירה לי נשכחות, על הרבה חוויות משלי הקשורות לשבוע החגיגי
הזה. שבוע בשנה, כל שנה, שבו לפחות ערב שלם היה מוקדש לנושא המכובד.
באופן
כללי, הורי מעוטי האמצעים לא ממש קנו ספרים. בעצם לא קנו כמעט כלום, אבל
אני לא הרגשתי מחסור. היו לי כמה ספרים הכרחיים, כשכמובן זכור לי "תינוק בא
לעולם" שממנו למדתי איך אמור להגיע לעולם האח הצעיר שהיה בדרך. היו עוד
כמה ספרים בודדים, שחלחלו הביתה לאט ובשיטתיות, רובם שאריות של השכנה
המקסימה מלמטה, ואביה שהתחיל כבר אז בפרויקט של להפוך אותי לתולעת (ועליו
כתבתי כבר לפני שנה כאן, וגם כאן).
ביניהם היו "גן גורים" בפורמט הארון והמאויר, ועוד ספר שכל מה שאני זוכר
ממנו היה השיר בסוף שחוץ מציור מקסים הכיל את המילים האלמותיות:
עַכְבר, עכבר היזהרָה
פן החתול יבוא מהר
עכבר עכבר נוס, נוס, נוס
השיר ריגש אותי, כי דאגתי לגורלו של העכבר הנמלט (אחרי שהבנתי מה זה נוסנוסנוס בהגייתה של אימא)
ובכל
שנה, היינו עולים על האוטובוס ונוסעים לגן בנימין, שלבש חג והפך ממקום
רביצה של סבתות וגן שעשועים לנו הקטנים, למקום שוקק פעילות ספרותית מהסוג
המוכר. היינו ניגשים קודם לדוכן של מסדה, ואיזה גאווה תמיד הרגשתי שאני
מכיר ממש מקרוב את האיש הגבוה העומד מאחורי הדוכן, בצד של החשובים. את השכן
המיוחד הזה שלי, שלא מעט ביליתי איתו.
באותם מעמדים הייתי זוכה לפעמים גם לספר משלי, וכך הגיע אלי הספר "גוזלי" עתור הציורים, שממנו הייתה מקריאה לי האימא.
בשנה
השנייה בגן חובה (גם על זה כבר סיפרתי), הייתי יושב ליד רינה הגננת בשעת
הריכוז היומית ומתבונן בקריאתה בסיפור התורן (אצלנו, מוטי, זה לא הייתה רק
חנהל`ה ושמלת השבת), ותוך כדי התבוננות ועזקה מסוימת מהגננת וההורים למדתי
לקרוא לבד. אז כבר יכולתי לקרוא את גוזלי לבד, ועוד ספרים שהגיעו אלינו
במצב טוב מהקומה למטה.
השנים
עברו, ולשבוע הספר היינו הולכים. תולעת לא נעשיתי בשלב ההוא, אבל פיתחתי
עניין במדעים. אז הייתי קורא (משאיל מהשכן) כרך אחרי כרך של אינציקלופדיה
תרבות הזכורה לטוב, משנן טבלאות נתונים, שמות צמחים, תרבויות נשכחות ואת
מבנה גופן של חיות שונות ומרתקות. כך התחלתי לאסוף, שנה אחרי שנה, את סדרת
הספרים של Life, שלא את
כולם אני זוכר, אבל הראשונים היו על האדם הקדמון, ההתפתחות (עם השימפנז
המחייך על הכריכה), ואחריהם באו הזוחלים, היונקים ועוד לא מעט ספרים שסיפקו
לי שעות רבות של עניין.
בערך
בכיתה ד` קיבלתי קידום רציני – זכיתי להיכנס לאזור המכובד של הבמה שמאחורי
הדוכן. עזרתי לעטוף, להמליץ (הוצבתי באגף הילדים), ובהמשך גם למכור, מחשב
מחירים בע"פ במהירות. עד היום זכור לי שמסדרה מסוימת כל הספרים היו 5.90
ל"י, ואחד שנראה טיפה אחר היה 6.10 ל"י (למי שעוד זוכר שהיה פעם מטבע כזה
כאן). ההנאה מהעניין הייתה עצומה, וסיפוק אדיר הפקתי כשהצלחתי למכור. במשך
הערב זכיתי להפסקה, וניתנו לי כמה ל"י ללכת לדוכן ולקנות לעצמי נקניקיה.
איזה עונג.
עם
השנים נדד היריד המסורתי, בהתחלה ברחבי גן בנימין, אח"כ לגן הזיכרון (אז
כבר הייתי בצבא, והלכתי עם תקציב זעום אבל עם פנקס ועט, רושם לי שמות ספרים
שתכננתי לקרוא. לפעמים גם הצלחתי לפרגן לעצמי ספר חדש משלי, משאיר חור
בתכנון התקציבי.
השנים
עברו, ועם הרווחה הכלכלית הפכתי לקניין רציני יותר ויותר, רוכש בהגזמה כל
השנה, נכנע מרצון ועונג למבצעי המכירות האטרקטיביים שנופלים עלינו יותר
ויותר (להנאתנו ולדאבון ליבם של היוצרים). ושבוע הספר, לפחות זה החיפאי,
המשיך לנדוד, לא מוצא מנוח ברחבות העירוניות שהקצו לו. ואני, בכ"ז מגיע,
קונה מדי פעם, וכיום גם מפרגן (ומממן) לבת על רכישותיה. הבן פחות בעניין,
הוא יותר קורא מזדמן.
ושבוע
הספר – מבחינתי הועם זוהרו. אבל נחמד לראות שעדיין יש לו מקום חשוב בחברה,
כשבוע מיוחד שבו מועלים הספרים לראש שמחתנו הקניינית. גם נחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)