את
מלחמת ששת הימים הקדימה כידוע תקופת המתנה ארוכה. אבא שלי גויס למילואים
והאימא שהייתה מטופלת אחי התינוק בן השנה וקצת ובי – הילד האנרגטי (מדי),
החליטה שעדיף לה להסתייע בבני המשפחה. כך עברנו לגור לתקופה קצרה בבית הסבא
והסבתא ברחוב השומר, לא רחוק משוק תלפיות. לא זכורות לי חוויות מיוחדות
מהתקופה שלפני אבל פרוץ המלחמה בהחלט זכור היטב.
בבוקר
אחד, לא בטוח שזה ביום הראשון כי אני מתקשה לזכור, נשמעה לפתע אזעקה
בחיפה. כל דיירי הבניין, עדיין בפיג`מות, שעטו במורד המדרגות לכיוון המקלט
שלמיטב זכרוני הוויזואלי, היה עמוס במיטות ברזל מקופלות, רהיטים מאובקים
ומזרונים עבשים. פניהם של רוב המבוגרים נראו מבוהלים למדי, לא פלא, אני
מדמיין אילו זיכרונות האזעקה הציפה בנפשותיהם החבולות ממלחמה נוראית, רק כ-
20 שנה קודם.
בבניין
היו גם כמה ילדים, חלקם בני גילי בערך. עמי, השכן מלמטה שהיה מבוגר ממני
בשנה, הביא ברוב תושייתו את הטרנזיסטור הקטן שלו. מין מכשיר חורקני ומחרחר
שהקסים אותי כי היה מצופה מעין עור רך בצבע של ביסקוויט – משהו בין חום
בהיר לוורדרד. ישבנו כולם שם בחשיכה, כשהמבוגרים מסתופפים סביב אותו מכשיר
קטן ומנסים לפענח את מה שיוצא ממנו, מפרשים פרשנויות ודנים במצב. ואני סתם
השתעממתי.
אח"כ
כשהעניינים נרגעו וחזרו למעין שגרה, גם אנחנו הילדים של הבניין יצאנו לחפש
אקשן. הסתובבנו בחוץ ועשינו שטויות של ילדים. בשלב מסוים התפתחה מין מריבה
מרחוק בינינו, שנמצאנו במין חצר תחתונה, לכמה ילדים שהיו החצר עליונה
יותר. אין סיכוי שאזכור על מה ולמה, ומה היה תהליך התפתחות העניינים, אבל
העימות החריף ואחד הילדים הקטנים (אפילו ממני אז, בן ה-4 וחצי), שאת פניו
אני זוכר עד היום, זרק אבן שפגעה לי ישר באחורי הראש. מזל שהספקתי להסתובב
ולא לחטוף אותה בפנים, אבל הראש החל לדמם, ואני רצתי מהר במעלה חדר
המדרגות, את כל 4 הקומות, מבהיל במראה את האימא ויתר בני המשפחה.
תחנת
מגן דוד אדום שכנה אז באמצע שוק תלפיות, אז לשם מיהרנו ברגל, כי למי היה
אוטו, וזה רק כ-10 דקות הליכה, כשקודקודי מוצמדת מגבת, לעצירת הדימום.
בתחנה קיבלתי טיפול שעיקרו סגירת הפצע בקלמרות (שלפי מה שהבנתי זה מין שדכן
לעור) ותחבושת נוצצת.
המלחמה
נגמרה, האבא חזר בשלום, ולי נותר מהאירוע הזיכרון, וצלקת קטנה אליה הצטרפו
עוד כמה במהלך השנים. היום אותן צלקות מעברי הפרוע מפארות את הקרחת, למרבה
הבושה (של האישה, בעיקר).
והערת
הבהרה בעקבות התגובות - זה לא שממש דאגתי שמא נמאסתי עליכם (תודה על
החיזוקים), וזה לא שאני בהכרח זקוק לצומי (אבל לא מזיק אף פעם), זה פשוט
מין תחושה שהאיזון הנכון שחשתי כאן בבלוג, בין מכלול הנושאים שאני מעלה,
נטה באופן לא נכון לאחרונה לטובת הכיוון הנוסטלגי. אז בקנה יש עוד לא מעט
רשומות מסוגה זו, אבל רציתי להימנע מלהפוך את הבלוג לכזה שבמובהק מכוון
לעבר הרחוק ההוא, עם כל העונג האישי שבדבר.
אז תודה על התגובות, (ועל החיזוקים והצומי) אליהן כמובן אגיב באופן פרטני 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)