יום שני, 7 במאי 2012

יום הרשומה 2012


בכל שנה, כך הבנתי, ב-7 למאי חל יום הרשומה. לא ברורים לי המקורות של המועד הזה, אבל הרעיון חביב ונחמד – להתבונן בשנת היצירה האחרונה ולדלות ממנה רשומה יחידה שקרובה לליבנו במיוחד. כזו שאהבנו והיינו רוצים לזכות אותה בחשיפה נוספת, ולהתענג עליה שוב, יחד עם התגובות של החברים.
בשנה שעברה, ברשומה ליום הרשומה, ניצלתי את הבמה להעלות רשומה שקודם הסרתי מפרסום כיוון שהיה בה מטען נפיץ משפחתית, שהובן לא נכון. השנה אין כאלה, למזלי.
כמו שסיפרתי לפני יומיים, בבלוגולדת שציינתי כאן, השנה העליתי 147 רשומות. יבול לא רע, בסה"כ. ומבין כולם, יש לי סימפטיה מיוחדת לאלה האישיות יותר. אלה שמביאות את מי שאני באופן שגורם לי להרגיש טוב.
בעיון לאחור ברשימה, עלו כמה מועמדות ראויות שניתנות לאיפיון בשתי סוגות: רשומות שמבליטות את נטייתי להתבוננות שונה קצת, שעצם קיום הבלוג מעודד ומבליט, ורשומות של נוסטלגיה וחוויות אישיות.
מהרשימה הראשונה יש כמה נחמדות, כמו זו על השבלולים, זו על העלים, זו על כבלי החשמל, והסמוכה לה על אירוע הבטיחות בתאילנד. רק שחלקן זכו לחשיפה נאה כשגם עורכי התפוז מצאו בהן עניין.
ברשימה השניה, הרשומה הבולטת ביותר שלכאורה התבקש שאעלה לפה היא "מעביר את זה הלאה". אבל גם היא זכתה לחשיפה נאה, ורק לא מזמן העליתי אותה, כך שהיא די טריה בזכרון. אז ויתרתי עליה (בצער). אחרת היתה סיפור נוסטלגי וחביב על אבא עושה בושות. אבל גם היא זכתה לחשיפה נאה, אז למרות שאני אוהב אותה, אוותר עליה. אז נשארתי עם אחת שלא זכתה לבול, למרות שזכתה להרבה תגובות והתקבלה בחום, ונוגעת בנושא שכל ההורים מתמודדים איתו.
אז להלן, בתקווה שתהנו שוב, הבחירה השנתית שלי:






פורסם ב-18 ביוני 2011, 19:47 במדור מחשבות והגיגים

תמונה מהרשת, מכאן
באחת הנסיעות הארוכות המשותפות עם הבן בביקור האחרון, מצאנו את עצמינו מדברים (מרכלים?) על מכר משותף. אותו מכר נתפס כחנון רציני בעיניו של הבן. הוא גדל בבית מגונן. מגונן יתר, שהחדיר גם חששות וחרדות. אז עד גיל מבוגר לא היה נוסע לבד באוטובוס (כי אימא חושבת שמסוכן), ולא מטייל לבד (כי הבטיח לאימא שלא תדאג), ולא מתרחק מהבית שלנו אפילו לצאת החוצה מעבר לרדיוס מוגבל (כי ככה עדיף), וכן הלאה.
כאן התפתחה השיחה על הדילמה ההורית המוכרת - עד כמה לאפשר לילדים להתרחק מהתחום המגונן של ההורים. איך לאפשר להם להסתכן ואפילו אולי גם ליפול, כדי שהילד יפתח עצמאות ויכולות עצמיות. וכמובן, כך גם יפתח סוג של ביטחון ביכולות שלו. ועוד שוחחנו על הכאב הזה של ההורים וההתמודדות שלנו ההורים עם הפחדים הללו, והדאגה שהצעירים נוטים לזלזל בה.
אז נזכרתי וסיפרתי לו על סרט טבע שראיתי. בסרט רואים אימא אוראנג-אוטן שמגדלת את הגור השובב שלה, ורואים בבירור את האימא מתחבטת עד כמה לאפשר לבן השתוללות על העצים הגבוהים, ועד כמה לגונן. ולמי שלא הבין, הקריין הבהיר: "הדילמה של האם היא אם וכמה לגונן על הגור הצעיר, וכמה לאפשר לו לממש את טבעו כאוראנג-אוטן ולהשתולל על העצים הגבוהים. כי לא פעם קורה שגורים נופלים ונהרגים, אבל בלי התרגולות והמשחקים המסוכנים הללו הוא לא יוכל להיות אוראנג-אוטן".
ואז החזרתי את הסיפור אלינו, זרקתי בו מבט, ושנינו הסכמנו שבסה"כ היינו הורים די מאוזנים וטובים. ואיפשרנו לו להיות אוראנג-אוטן...

שבוע טוב, חברים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)