עוד השלמות מתבקשות להצגת צילומים אהובים
חודש יוני התאפיין עבורי בהרבה חיים אמיתיים שם בחוץ, והרבה הרבה פחות פעילות פה בבלוגיה. שפל של פעילות שלא חוויתי כמותו כבר הרבה זמן. אבל אין מה להתלונן, כי הפעילות האחרת, כפי שכתבתי כבר כאן, היא כולה מבורכת וטובה.
אבל יוצא שרשימת הנושאים שמחכים לרשומה הזו התארכה עד מאוד. יש כאלה שבזמנים אחרים היו זוכים לרשומה עצמאית, אבל עכשיו ייאלצו לקבל פינה מצומצמת וקטנה פה, ברשומה הפירורים. וגם ככה כנראה שלא לכולם יהיה מקום כאן, כי יש הרבה. ויש שלא מצליחים להיכנס אפילו לרשומה הזו כבר כמה חודשים, וכבר נראה שלא יזכו יותר לאיזכור כלל. טוב, אלו צרות טובות, כשחוויות טריות דוחקות את מקומן של הטובות הקודמות. שתמיד תהיינה כאלה צרות. אז קדימה לעניינים:
סיום בי"ס
כבר כתבתי על בתי שסיימה י"ב, אבל אני לא יכול להתעלם מזה ברשימת הסיכום החודשית הזו. זו חוויה משמעותית כמובן לה, אבל מרגשת עד מאוד לנו ההורים. רגע משונה שבו הצעירים לכאורה יכולים לפרוש כנפיים. אז גם אם זה לא בדיוק קורה כך במציאות, זה עדיין מהווה נקודת מפתח בחיים משפחתיים של כל משפחה, וכמובן שאנו מרגישים את העניין הזה היטב. נקודצ ציון בתהליך ההתבגרות המשפחתי של כולנו.
פראג
רציתי לנסוע לאותו כינוס משפחתי, אבל לא יצא. לא מצטער על הבחירה בלהיות לצידה של הבת, ולקדם את הפעילות העסקית החשובה. אבל צבט לי בלב לשמוע כמה נהנו שם אבי ואחי, איך היה להם לפגוש כ-70 מבני השבט, לבקר בבית קברות שבו על כ-80% חרוט השם D המשפחתי, לשמוע סיפורים ולהכיר אנשים שאחרת לא היה סיכוי לפגוש בהם לעולם מצ`כיה, גרמניה, רוסיה, פולין ובכלל מהסביבה. וכמובן, לטייל בעיר היפהפיה בסיטואציה משפחתית ייחודית. מקווה שאבי ואחי יכתבו כמה פרטים נוספים, אז אולי אקדיש לנושא רשומה שלמה.
על הכתיבה
כתבתי בעבר (כאן וגם כאן) שיש לי בעיה עם כתיבה בדיונית. שאיכשהו תמיד הסיפור האישי שלי משתלט לי על הכתיבה, לא משאיר מקום לאחרים בדיוניים. והנה הזדמנה ההזדמנות לנסות ולהשתעשע בפעילות החביבה הזו, בחסות פרוייקט הכתיבה שיזם מוטי. וזה היה לא פשוט. כי אם בסיפורים הרגילים שאני כותב פה מדי פעם, הדמות המספרת ברורה (מן הסתם אנוכי), וגם העלילה ידועה לי היטב, הרי שכאן הייתי צריך לחשוב על כיוון העלילה הרצוי שיכול היה להיות כל דבר שהוא. ובנוסף, מרגע שהחלטתי על הכיוון, הייתי צריך להחליט על הזווית שדרכה יסופר ההמשך הזה (גוף ראשון, שלישי, שני..) ודרך עיניו של מי יסופר. גם פה האפשרויות רבות. אבל בניגוד לחלק מהקוראים, אני דווקא מאוד נהניתי, וחשתי תחושת סיפוק יצירתית אמיתית. אז אולי אכתוב עוד כאלה בעתיד, והכיוון הזה נפתח לי כפי שרציתי כבר הרבה זמן ואיכשהו לא העזתי. אז תודה למוטי ולפרוייקט.
Queen
בימי הנעורים, אחת מלהקות הרוק החביבות עלי היתה Queen, אותה הכיר לי רוני, חברי מהבנין ליד (חייב לו רשומה בקרוב). לצער כולנו, הסולן האגדי של הלהקה הזו נפרד מהעולם בחסות האיידס, ומאז לא חזרה שארית הלהקה לפעילות מוזיקלית משמעותית. אבל מעמדה של הלהקה מזכה אותה בלא מעט חיקויים שפועלים המסגרת "הופעות הוקרה", וכזו היתה לנו בפארק שליד הבית. אז ברור שהלכתי, והתענגתי על השירים המוכרים בביצוע בכלל לא רע, נהניתי לראות המוני צעירים (כולל בתי וחבריה) שנהנים מאותם שירים שמהם אני נהניתי לפני יותר מ-30 שנה. אז כמובן שצילמתי, והנה כמה דוגמיות:
חברה בכל הגילאים רוקדים מול הבמה
ועל הדשא רבים נהנים
מולטי טאסקינג
רגע של סיפוק עילאי היה לי בעבודה לפני כמה ימים. היתה לי שיחת סיכום להתנעת פעילות בפרוייקט חדש. אז הזכרתי שוב את החשיבות להתקדם בפעילות בעד אחר צעד, לסיים פעולה ואז להתחיל חדשה. אז הרים את ידו איש מערכות המידע בארגון (שידוע כאחד שמסיים משימות אחרי המון זמן, אם בכלל), וטען שאישית הוא מעדיף לעבוד במקביל על כמה משימות בו זמנית, וכך יעילותו גבוהה יותר. אז עשיתי פסק זמן, ציירתי את הדיאגרמה שהבאתי כאן על הלוח, ויחד ניתחנו למה יעיל יותר לעבוד טורית – לסיים משימה ולעבור לבאה. "כי חשוב להתרכז בסיום משימות, ולא בלהתחיל חדשות." אז גם הסברתי יפה למה כולנו נופלים בפח הזה, כולל אותי, ואפילו הבאתי את הדוגמה שכשיש לי דוא"ל שאין לי מושג מה לעשות איתו אני שם אותו בצד ועובר הלאה לעוד אחד ועוד אחד. היתה דממה של הלם ואחריה הנהוני הסכמה. אח"כ באו אלי כמה חברה ואמרו לי שזה היה תרגיל שפקח את עיניהם, בתחושת וואו. איזה כיף!
תפוז
אני לא נוהג לקטר על האגף הטכני בתפוז יותר. פשוט התייאשתי. אבל לא מזמן היה איזה עניין שעצבן אותי מחדש. זה היה בקשר למערכת המסרים המשודרגת שכולנו מאוד נהנים ממנה החל מאוגוסט שעבר (בערך) שאז עלתה לאוויר. הם תיקנו המוני תקלות עד שנמאס להם, והחליטו שהמערכת טובה מספיק. אז מה אם אנחנו צריכים לראות את הכיתוב האידיוטי של " במקום מרכאות, בכל הודעה. וכשביקשתי (עם רבים אחרים) להחזיר את העניין שהיה במערכת הקודמת, שמחיקת הודעות תרענן את תצוגת התיבה, נעניתי ש- "הם לא מתכוונים לשדרג עכשיו את תיבת המסרים". החזרת תכונה שבוטלה בטעות נתפסת כשידרוג. מעניין.
אבל מה שעצבן אותי היה משהו אחר. לפני כמה חודשים ניסיתי לשחזר הודעה שמחקתי בטעות, רק שלא הצלחתי להיכנס ללשונית המסרים המחוקים. כשפניתי לפורום משוב והתלוננתי, קיבתלי תשובה (כבר התקדמות ממה שהיה פעם) שהתיבה שלי כנראה מלאה. שאלתי איך זה קורה, שהרי בעבר מסרים מחוקים מעל 30 יום היו נעלמים אוטומטית, הסתבר לי שהתכונה נעלמה לה. "תיכנס לבד להודעות ישנות, ותמחק לבד" ככה יעצו לי. התקוממתי שזה ממש לא הגיוני לצפות ממני כגולש למחוק שנית מה שמחקתי, מה גם שזה אומר מחיקה של כ-1300 עמודי תגובות (הידד לי, אני מקבל הרבה), הם הבינו את הרעיון, ואמרו שיש ממש בטענתי, ושיבחנו שינוי של זה. מן הסתם, זה לא קרה. הגיון שירותי ממדרגה ראשונה, שמעצבן כל פעם מחדש, והם לא מבינים למה לא מעריכים ומכבדים אותם.
ושוב, עוד כמה תמונות לסיום
מהטיול ב-SATWIWA נותרו כמה תמונות שאהבתי, אבל כבר לא נשארה להן מסגרת להיות מובאות לכאן, חוץ מעכשיו. אז חוץ מהתמונה הראשית, הנה עוד כמה:
ועוד אלון שנוגע באדמה (כמו רבים מחבריו)
ואיחולי מזל טוב לבלוגיה, החוגגת 9 בימים אלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)