מי שמכיר אותי (מהחיים בחוץ, או עוקב פה מספיק זמן) יודע שהתחתנתי בגיל די צעיר. בין הראשונים שמבני המחזור שלי. באופן טבעי, רוב חברינו היו עדיין בסטטוס פנויים/ות, חלקם עם חברים קבועים, חלקם מחליפים ומתחלפים, חלקם מחפשים.
אני מניח שלא צריך ולהסביר יותר מדי, כי די ברור שה-"לבד" של החברות היה יותר בולט, ובאופן טבעי יותר, היה חלק מהשיח שלנו (כשהתבקשתי למצוא לחברות בני זוג פוטנציאליים מהטכניון ומהעבודה אח"כ). איכשהו תהיתי תמיד היכן הם כל הבנים המוצלחים, ולמה הם לא מוצאים אם אותן חברות מקסימות שמחפשות.
באותם דיונים עלתה התיזה שפשוט יש יותר בנות מבנים, ושזה ידוע לכולם. אבל "ידוע לכולם" לא אומר שזה נכון, ובנוסף, אם אני לא יודע את זה, אז זה לא "כולם". רק לא הצלחנו לשכנע, לא אני אותן ולא הן אותי. ובכ"ז, נדרש היה למצוא איזה הסבר לתופעה (שלאורך השנים הפכה נוכחת יותר, למרבה הצער).
ההסבר המיידי והמתבקש היה שרווקותן של נשים נוכחת יותר ובולטת יותר. פשוט נשים מדברות יותר, אז גם מבררות יותר, יודעות מהר את הסטטוס של כל אחת ומי פנויה ומחפשת. ואילו אנו הבנים קצת פחות תקשורתיים, ולא טורחים לברר את הסוגיה הקריטית הזו בדקות הראשונות של כל מפגש עם חבר חדש (וגם לא הרבה אח"כ, אם נודה על האמת). המסקנה הזו, הנכונה כשלעצמה, לא התקבלה כהסבר אפשרי לתופעה של ריבוי הרווקות המחפשות שאותן הכרנו, גם אם היה תירוץ לשוב ולנסות לשנות אותי שאלך ואברר על הסטטוס של כל אותם החברים החשודים כמועמדים, אותם הכרתי.
אז נשארנו שוב עם הטענה של אסימטריה מבחינת מספרים בחברה. אבל בהיותי סטודנט טכניון נמרץ, לא הסתפקתי בטענה הזו כשלעצמה. אז ניגשתי לספריה, שלפתי את השנתון הסטטיסטי הרשמי של הלשכה, וחיפשתי נתונים דמוגרפיים. לא מצאתי. היה מפורט שם על מס` הלידות השנתי, אבל לא פילוח לגבי מין היילוד. הטענה המתבקשת (שלי מול אשתי, כנציגת המין הנשי כולו, ומול חברותיה שהזדמנו לדיון) היתה שאם לא מצויין אחרת, אז ברירת המחדל היא שהמספר שווה – כלומר 50% בנים ו-50% בנות.
בהמשך למדתי ממקורות מוסמכים פחות, שבפועל נולדים באמת מעט יותר בנים, אבל למרבה הצער, אנחנו נוטים למות קודם – גם מיתת תינוקות, גם בצבא, וגם ממחלות שונות בדרך. כך שאיכשהו בנקודת זמן כלשהי בדרך, המאזן מתהפך. הרי ברור שבגילאי 75 ומעלה יש יותר נשים (הצצה בבתי האבות תאושש את זה), כך שטיעונן של החברות קיבל כאן חיזוק, אם כי לא היה לי ברור מתי המאזן המספרי מתהפך, והאם הוא משפיע בכלל על סיכוייהן של החברות הרווקות הצעירות למצוא שידוך.
טענה נוספת עלתה, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות וקריאת אי אלו חומרים שנגעו בעניין בעקיפין או באופן ישיר יותר – נשים (בהכללה) מעדיפות שידוך שבו יש לגבר סוג של עליונות עליהן - אינטלקטואלית ופיזית (גובה למשל). כך יוצא שהבנות הגבוהות במיוחד והבנים הנמוכים במיוחד, מתקשים למצוא שידוך. ובאותו אופן, הבנות החכמות והמוכשרות והבנים היותר טפשים מתקשים למצוא שידוך. תיאוריה יפה שגרמה לכמה חברות לחייך לרגע בהסכמה, אבל עדיין ראינו לא מעט גברים שלא נחשבו למוכשרים מדי, מחובקים עם בנות זוג (מחוייכות כמובן בסיפוק).
העניין נותר שנים ללא פתרון או הסבר מתקבל על הדעת. אבל גם בלי הסבר היה ברור שהמציאות היא כזו שהרבה נשים (מוכשרות, יפות ומלאות קסם) נשארות לבד. יום אחד שמעתי באקראי שביב מידע מעניין שנראה כשופך אור חדש על הסוגיה הנושנה והכאובה. באיזו תוכנית רדיו, אולי במסגרת מצעד הגאווה, שוחחו על אחוז ההומואים והלסביות באוכלוסיה. ואז אמרו שם שבאוכלוסיה יש כ-8% הומואים, וכ-4% לסביות. בינגו! הנה תשובה לסוגיה, כי הפער הזה מסביר יפה (בהנחה שהוא אכן נכון) שיש באוכלוסיה 4% מהנשים הפנויות שמחפשות בנזוג והוא פשוט תפוס ע"י חברה או חבר. ו-4% זה הפרש משמעותי מאוד.
אם כך, אז תשובתי לאותן חברות של אז (שחלקן מצאו בסוף בנזוג), ואלה של היום שעדיין מחפשות ומקוות – זה לא אתן, זה הגברים שיוצאים מהמשוואה. הפתרון ההגיוני היחיד הוא שתמצאו אחת את השניה. בינינו, הרי זה מאוד הגיוני, שהרי נשים מושכות הרבה יותר מאיתנו הגברים, ואני בהחלט יכול להעיד על כך. רק שיש לי הרגשה שתובנה הזו לא ממש מנחמת, והעצה לא תאומץ בשמחה. ואולי טוב שכך..
אז נותר לי רק לאחל בכ"ז, למרות הבעייתיות בסיכויים, למציאת אהבה ואושר זוגיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)