כשעלה לפני כמה ימים הנושא החם בבלוגיה, שבמסגרתו התבקשנו לכתוב על מורה ששינה את חיינו והיה משמעותי לנו במיוחד, לא חשבתי שיש לי מה לתרום. במיוחד לנוכח הסיפורים היפים והמרגשים עד מאוד, שקראתי אצל כמה מהחברים פה.
זה לא שלא היו לי מורים טובים, כי היו כמה. הכי קרובה לתואר שאליו כיוון הנושא החם היא בילי, שהיתה המחנכת והמורה לביולוגיה שלי בימי החטיבה, והיא שחיזקה את אהבתי הישנה והמתמדת לעולם המדע בכלל, ולביולוגיה בפרט. נדמה לי שהיא גם תרמה באופן משמעותי לבחירה המקצועית של כמה וכמה רופאים שמשרתים היום את הציבור, בארץ ובעולם.
אבל היא לא הייתה עבורי Mentor, במובן שאחרים פה כתבו עליו. חוץ ממנה היו עוד מורים טובים שהפכו בזכות אשיותם את הנוכחות בבי"ס לנסבלת יותר. היו הרבה אחרים שלא השאירו חותם מיוחד, ועוד לא מעטים שבגללם סלדתי מהמערכת החינוכית.
אבל זו הזדמנות לספר על עניין שכבר מזמן אני רוצה לספר עליו פה. ובכן, בימי הלימודים בטכניון אספתי פרוטות שונות ממקורות שונים, למחיה ותשלום שכ"ל. אחד המקורות היה פר"ח, שמלבד שנתי הראשונה, כל שלוש שנות לימודי היו מלוות בפעילות שבת בבוקר קבועה של הדרכה במוזיאון למדע (שנקרא אז "טכנודע" לפני שרקנאטי טבע את שמו גם על המוסד הזה). מאוד נהניתי להדריך את המשפחות, הצעירים וכל יתר המבקרים, מגלה להם קצת מהעקרונות של מה שהם רואים כשהם לוחצים על הכפתורים ו/או מפעילים את המוצגים. מדי פעם, בעיקר בחגים אבל גם בהזדמנויות אחרות, יצא שהדרכתי קבוצות. וזה היה כיף מיוחד, להצליח לרתק קהל שלם.
באחד מימי חול המועד כלשהו, יצא לנו לקראת סוף היום לשבת במשרד הכניסה, כי כל המבקרים עזבו כבר, ואני נחנו וחיכינו ללכת כבר הביתה. שוחחנו כל המדריכים בינינו, ועם האחראית שם, יפה שמה. והשיחה התגלגלה לעתידנו לאחר הלימודים. ואז יפה אמרה שהיא רואה אותי בעתיד כמורה.
די התקוממתי מאבחנתה זו. כסטודנט מצטיין ראיתי עצמי כמדען שמגלה תגליות, כממציא, אולי כמנהל מבריק של איזה סטארט-אפ. מורה לא התיישב עם שאיפתי למצויינות, כפי שתפסתי אותה אז. גם התגמול למורים נראה היה לי כמשהו שלא הייתי רוצה לראות עבורי כקריירה. הרי כולנו יודעים שמורה לא נתפש בארץ כקריירה זוהרת ומתגמלת במיוחד.
עבר זמן, ובלימודי תואר שני מצאתי את עצמי מתרגל בכמה קורסים. עד היום (יותר מ-20 שנה אחרי) זכורים לי כמה תרגולים שמהם נהניתי עד מאוד, מרצה מול אודיטוריום מלא סטודנטים. לא בטוח כמה פופולרי הייתי, כי לא מעט פעמים כל מה שרצו הסטודנטים זה לעבור הלאה, ואם אפשר – בציון כמה שיותר גבוה, ואני הייתי די קפדן. אידאליסט שכזה, שמעריך את חשיבות החומר הנלמד ולא מוותר לכאלה. אבל תמיד נהניתי מעניין ההוראה עד מאוד, כשמילותיה של יפה מהטכנודע מנקרות לי בראש.
עשור ומשהו חלף, ומצאתי את עצמי מתוסכל ממקום העבודה ומחפש שינויים. עלתה אז לדיון האפשרות להיכנס למערך ההוראה. היה משהו קוסם באפשרות ששנינו, אשתי ואני, נהנה יחד מהחופשות הארוכות, כשההנאה הישנה מהתרגולים ההן מועצמת במחשבתי לנוכח הנאתה של אשתי מעבודתה כמחנכת ומורה (למרות התסכולים מהמערכת החינוכית כולה).
אבל החיים לקחו אותי לעיסוקי הנוכחי, שלא פעם הוא נדמה לי כמין סוג של מורה – מורה לארגונים, חברות ומפעלים. אני מלמד אותם שיטות ניהול, עקרונות של מצויינות תפעולית ושלל תפיסות שאותם אני מטמיע יחד עם האנשים. וזה בהחלט תהליך חינוכי לימודי, שבו אני מוליך את האנשים בכל הרמות והדרגות ללימוד ויישום האפשרות לעבודה יעילה יותר, קלה יותר, מספקת יותר והרבה פחות מתסכלת. היכולת לתרום לאנשים ידע, הבנה והארה (כמו שקרה לי רק השבוע, ועל כך כבר בנפרד), מספקת ומעשירה עד מאוד.
לפני כשנתיים ניסיתי ליצור קשר עם יפה ההיא, ולספר לה איך החיים גלגלו אותי להגשים באופן שונה ומוצלח את נבואתה הישנה. כמה הצטערתי לגלות שאין לי למי לספר, כי היא נפטרה כמה שנים קודם מסרטן מהיר ואכזרי.
אז אני מנצל את ההזדמנות ומקדיש את הרשומה הזו לזיכרה של יפה. איכשהו היא השכילה לזהות בי דברים שלא העזתי לחשוב עליהם אז.
יהי זכרה ברוך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)