תומו

בפוזה נערית מטופשת של שני רוקיסטים

בתחילת כיתה ז` עברנו לגור בדירה חדשה. אחי היה זריז ממני להכיר את החברה החדשים בשכונה, וסיפר לי שהם נחמדים, ונפגשים בגן שמש, בפינה. אני הייתי איטי יותר, הססן אולי. אבל ירדתי והכרתי את רוני (ס), מנחם, עמיר, אלי ותומו. כך החברה שם קראו לו בלעג מתנשא, היות שהיה צעיר ממני בשנה, ומהם בשנתיים. זה נדבק אליו כשבשיחה של נערים מתבגרים דיברו על איזה מישהו, הומו, והוא שאל בתמימות ילדותית "מה זה תומו?". מן הסתם, הוא לא ממש אהב את הכינוי, וגם לא את רוב החברה היותר בוגרים ההם שבשכונה, אם כי לא היו לו הרבה חלופות חברתיות.

אותה שנה נפטר אביו במפתיע, מה שגרם לו להסתגר יותר ולהתרחק מהחברים בשכונה. לא זוכר מה קירב אותנו אחד לשני כשנתיים לאחר מכן. אולי הוא חזר לשחק איתנו כדורגל בימי שישי במגרש של בי"ס אורט הסמוך. היינו משוחחים, מאזינים למוזיקה בחדרו הקטן, משתדלים לא להפריע לאימו ולחברה לחיים שנכנס גם הוא לגור בדירונת הקטנה שלהם עם האם בסלון.

אני הכרתי לו את להקת ELO שאותה אהבתי באותם ימים, והוא הכיר לי את להקת Queen (חסד שאני זוכר לו עד היום). היינו יושבים לשוחח על המדרגה שבחדר המדרגות, מקלפים את הקיר בנסיון להוריד ממנו חתיכות צבע רופף כמה שיותר גדולות, וצוחקים. מאימו גם למדתי להכין עוגת קצפת משולשת, עם ביסקוויטים וקצפת.

בכיתה י` הוא עבר ללמוד בפנימיה של בי"ס כדורי בגליל. הצפיפות בבית לא תרמה לתחושה נוחה מבחינתו, והאופציה נראתה לו קוסמת. בחופשות, שהמרווחים ביניהן הלכו והתארכו, היינו נפגשים. הוא סיפר לי על חוויות החליבה מוקדם בבוקר, ובעיקר על הבנות שהיו מוצאות את דרכן למיטתו. כמה קינאתי אז ביכולתו זו למשוך אליו בנות בקלילות שכזו. כנראה שהשילוב של אופיו השקט ומראהו הנאה עשו עבורו שירות טוב בתחום.  

אבל איכשהו, למרות חיבתי אליו, המרחק והעיסוקים האחרים יצרו בינינו נתק מסויים. לאחר הצבא עוד יצא לנו לחדש את הקשר בתקופה מסויימת, כשגם הוא וגם אני כבר היינו עם בנות הזוג שלנו, אבל הדבק היה חלש ולא הצליח לייצר משיכה מספקת. היתה לי תחושה שהוא נתקע. הוא התגייס למשטרה כדי לדאוג לפנסיה, ולבחור בן 22 זה היה נראה לי מין שיקול של זקנים. הוא גם רכש עם אשתו הטריה דירה זעירה בדמי מפתח (עוד פורמט של זקנים). היה לי נראה אז שכשאני עסוק בלימודים בטכניון, במאמץ להכין עצמי לקריירה, הוא מפתח לעצמו מסגרת חיים של זקנים, במקום לפתח את עצמו. היה לי עצוב קצת עליו, כי היה לי ברור שהבחור המוכשר מבוזבז.

במשך השנים היו עוד כמה מפגשים מקריים, אבל הקשר לא באמת חודש. הוא לא ממש חודש גם כשהתחיל כל העניין עם הפייסבוק. מצאנו שם אחד את השני מחדש, אבל הקשר לא ממש התרומם. כמה מילים של נימוס, ולא הרבה יותר. אבל הפייסבוק סיפק לי לא מזמן רגע של שמחה ונחת ממנו. במקרה ראיתי שם את תמונתו עטוף גלימה שחורה וכובע אופייני, וכך למדתי שבאיחור של לא מעט שנים הוא השלים לימודי משפטים. כמה שמחתי בשבילו על ההישג, כי גם אם מאוחר, לעולם לא מאוחר מדי להתפתח ולממש את הפוטנציאל האישי שידעתי שטמון בו.

אז לכבודך, רוני (מ), חבר הנעורים האהוב, איחולי הצלחה ואושר. אני מאוד גאה בך!