יום כיפור עבר בניחותא בבית. קריאה, שיחות משפחתיות ומנוחה.
יום שישי התאים לדלג על יום שישי, שממילא לא תכננתי לנסוע לעבודה, ולצאת ישר לטיול ארוך ונפלא צפונה, במיוחד לאור העובדה שיום שני היה יום חופשה רשמי במפעל לכבוד קולומבוס וגילוי אמריקה.
הבעיה הייתה שהייתי חייב להשלים לא מעט ענייני עבודה, ולא לקחתי בחשבון שאיאלץ להתגבר על באג בחסות מיקרוסופט, שאילץ אותי לשרוף שעות מול המחשב. טוב, לפחות למדתי כמה טריקים תכנותיים נחמדים. ובקיצור, לעניין הטיול – תחילת עבודה בבית במוצאי הכיפור אפשרה לצאת מאוחר ביום שישי ולהשלים יום עבודה במפוצל. גם חזרנו כבר ביום ראשון, ושוב לעבודה ממושכת ביום שני.
ומה שהיה בנסיעה, זה בדיוק מה שרציתי לספר כאן.
אז יצאנו בשישי לנסיעה רצופה לכיוון צפון בואכה פארק היוסמיטי.
הגענו למלון שהפתיע לטובה קרוב לכניסה הדרומית לפארק. סיבוב קטן באזור, שכשוך מענג בג`קוזי החם שמחוף לחדר, ליד הבריכה, כשהאוויר בחוץ קר ממש, וקריסה עייפה לשינה.
למחרת, יוצאים לנסיעה קצרצרה לכיוון היוסמיטי. באזור ההר מתגלים סימנים מפתיעים של שלג טרי. מפתיע למדי למי שמגיע מהאזורים החמים של LA. מתגלגלים למטה, לכיוון העמק האדיר המהווה את ליבו התיירותי של פארק היוסמיטי הכביר. תכננו להיכנס לכביש צדדי וחביב (בערך בכיוון אחד) שמוביל לנקודת תצפית מרהיבה שנקראת Glacier Point , רק הכביש היה סגור. זה ממש סוף העונה של התיירות ההמונית לפארק כי בנובמבר נסגרים רוב הכבישים לתנועה מפאת שלגים וקרח, רק הכביש הזה הקדים להיסגר. חבל.
ממשיכים בדרך המתפתלת לכיוון מטה, לתוך העמק, נכנסים למנהרה לא ארוכה במיוחד וביציאה, כמו כולם, נעצרים ברחבה מהממת. כל העמק המדהים פרוס לפנינו בתאורת בוקר רעננה.
ועוד כמה מבטים משתאים, מלוא העין
לאחר כמה תמונות מתבקשות, ממשיכים למטה ועוצרים לסיבוב במסלול קצר במפל ההינומה.
הדרך מתפתלת מעדנות בין עצים גבוהים ויפים (שבהמשך יתגלו כגמדים למול אחיהם בפארק) ומגיעים למפל. בעונה זו של סוף הקיץ ולפני הגשמים, השלגים וההפשרות, כל מה שנותר מהמפל זה זרזיף דקיק שהופך די מהר לרסס מים תוך נפילה של כ-800 מ`. לא זוכר כמה בדיוק, אבל זה גובה עצום. ותחושת ההוד לנוכח צוק גרניט בגובה כזה מדהימה. הזכיר לי קצת את סיורי הצוקים במדבר יהודה, רק שהצבעים, הצמחייה והגובה שונים לגמרי.
מפל ההינומה הגבוה והמזרזף:
ממשיכים ועוצרים להביט ב- El Capitan, צוק עצום בגודלו, בגובה של כ-1000 מ` שנחשב (עפ"י מה שקראנו) לצוק הגרנית הגדול בעולם. מראה מלא הוד, שכל התמונות שלנו ושמצורפות בכתבות הנלוות לא מסוגלות להעביר את עצמת הרושם. זה מרחיב את הלב בסוג של יראה לנוכח הטבע המרשים ביפעתו.
הצוק הענק והמרשים
ועוד קטנה
הצעירים מעלעלים בחומר המודפס שקיבלנו, מפנטזים להיפגש בפומה, באיילים ובדובים. איילים ראינו והם באמת יפים. גם סנאים.
מטיילים קצת ברגל בשבילים המגוונים אליהם מוביל האוטובוס שבשירות הפארק. בכללי, האיים והמים השוצפים בנהר לא ממש מרשימים כי אין מים. טוב, כמעט. האיים מבצבצים מהחול ואפשר להגיע אליהם ברגל. אבל שלא אטעה – לטייל בתוך יער של עצים גבוהים ומרשימים לנוכח הצוקים האדירים זו בהחלט חוויה חזקה. ברור גם שנגיע שוב באביב.
הסיור במרכז המבקרים מעשיר בידע והבנה על מבנה העמר, הצמחיה ובעלי החיים שבו, אוכלוסיית האינדיאנים הוותיקה והתגלגלותו להיות שמורה ענקים בזכותם של כמה משוגעים נלהבים. בחוץ הפתיע אותנו שלג קליל שלמרות הגובה הנמוך עדיין ירד, וגם הסביר למה היה לנו קר.
ובכ"ז, יש מים
אחה"צ, כשמיצינו את החוויה בתחתית העמק, ביחד עם אלפי התיירים והמטיילים, חוזרים בדרך הארוכה למלון. שוב עוצרים בתצפית המנהרה למבט אחרון בצוקים המדהימים בתאורה מערבית (מאחורינו), נהנים לראות שוב את חתך העמק בצורת U המרמז כל עברו הקרחוני של העמק, שקרקעיתו מרופדת סבך עצים גבוהים ושוליו צוקים. עוד כמה צילומים ולמלון.
ומבנה ה-U של העמק, במבט כללי
בערב, סיבוב במכון הכושר של המלון יחד עם הבן (כמה כיף יחד J) וקפיצה נוספת לג`קוזי החם להתרגעות שסוגרת את היום.
היום השני
המגמה הכללית היא חזרה הביתה, רק שכדי שלא ישעמם עושים עיקוף לא קצר (משהו כמו עוד ) לסיבוב רשמים בסקוויה. בגדול, על הפארק הזה כבר סיפרתי, אבל זה כיף מיוחד להביא לכאן את הצעירים. הציניות של גיל הנערית מתנדפת לנוכח העצים המדהימים ועוצרי הנשימה. עצירה ראשונה באזור של 12 מ` קוטר. הגובה של 82 מ` מרשים, אבל החברה כבר מצפים לראות את הגדול מכולם. עוד סביבו מבחר נאה של בני מינו, עצומים ורבי רושם.
הזוג היפה שבכניסה למתחם
והגנרל גרנט המכובד
הבת בהליכה בתוך גזע ישן ומת
ממשיכים לאתר של מס` 1 – ה- General Sherman. המסלול מגיע מחלק גבוה יותר ומתפתל מטה לעבר העץ הענק. בנקודה מסוימת נגלה מראהו – עץ כביר מימדים.
ממשיכים בשביל, כשלפתע תיירת זרה מנפנפת מולי בידיה בהתרגשות, מדברת בלהט גרמנית (או אנגלית שנשמעת כמו) ומצביעה לכיוון העצים. ושם, כ-10 מ` מאיתנו, דוב שחור בצבע חום (עפ"י הניירת שקיבלנו, לשחורים צבעים שנעים משחור ועד בלונד. לא חמצון). הבחור הצעיר והלא גדול הסתובב בנחת, מתעלם מהמוני התיירים שמתקבצים סביבו, וסוגר מרחק באדישות, עד כדי מרחק נגיעה.
כמובן שמצלמים בהתלהבות ומחייכים למשמע דבריו של ישראלי נוסף ש-"אפילו בר רפאלי לא הייתה זוכה פה לכזה Book".
כמה דוגמיות מה-BOOK
זורק מבט לכיווני וקצת נבהל
סיבוב כללי סביב בסיסו הענק של העץ המרשים הזה, שגילו כ-2200 שנה. עוד כמה צילומים והבן ואני מתחילים לחזור לכיוון האוטו במעלה הדרך, חוסכים לנשים את העלייה הארוכה והמעייפת.
והבת מדגמנת להמחשת הפרופורציה למול הענק מכולם
באמצע הדרך, אטרקציה נוספת – גור הדובים לא לבד. בין העצים מרחוק נגלים האימא השחורה ואח/אחות בלונדי. איזה כיף לנו, להזדמן ולראות דובים בטבע. התמונות לא לגמרי ברורות בגלל המרחק ותנאי התאורה, אבל אני מקווה שאתם איתי בהתרגשות.
האימא השחורה והגור הבלונדי
והאימא בתמונה טובה יותר. טוב שרחוקה
ומכאן, ממשיכים בדרך הארוכה הביתה, שמתחילה בירידה מתפתלת של כ- מדהימים. הבן ואני חולמים על האופניים והאישה חולמת שנשכח מזה.
הדרך חזרה נחמדה, אבל אין מה לפרט יותר מדי על 4 שעות נהיגה. עובר. בכיף אבל לא מעניין לכם.
כתבות נוספות
ותמונות נוספות מהטיול - באלבום כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)