לפני כמה ימים שוחחתי עם ידידה, פסיכולוגית במקצועה, על ענייני הומור.
נהניתי לציין את ההומור המיוחד וחד האבחנה של בני הבכור, ממנו אנחנו כולנו נהנים מאד. סיפרתי לה שסימנים ראשונים לחוש הומור מצאתי אצלו כבר בגיל כ- 3-5 חודשים.
כצפוי, נראו על פניה סימני ספק, אז סיפרתי לה על השעשוע שהמצאתי לו, ועל התגובה ממנה הסקתי על אותו חוש שהתפתח והשתבח עם השנים.
לא זוכר בדיוק מתי אבחנתי את העניין, רק שזה היה לפני שהתהפך עצמאית על הבטן, ואת זמן העירות היה מבלה בשכיבה על הגב, לעיתים מתבונן ומשתעשע עם ה-"אוניברסיטה" הצבעונית ומשמיעת הקולות שהייתה לו.
כמובן, כאב טרי וסקרן, שמתמוגג על כל ציוץ ופליטה של הבן הראשון, הייתי משעשע אותו בקולות ופרצופים, מחלץ ממנו מפלי צחוק תינוקי ומענג, כמו שכל ההורים עושים. כיוון שנגמרו לי הרעיונות, התחלתי יוזם רעיונות חדשים. למשל, הייתי מחזיק מול פניו את הדובון, מנמיך בהדרגה לכיוון פניו, מתקרב ומתקרב, ובבת אחת מרחיק למעלה. צחוק מתגלגל היה פורץ ממנו, כאומר "מה השטויות האלה שלך".
או למשל הייתי מנדנד את הדובון (זה או אחר), ופתאום עוצר ועושה מין תנועה חריגה (סיבוב, הפיכה..). שוב צחוק פורץ ושוב מבט שאומר בדיוק אותו הדבר.
בקיצור, הקטן הצליח לזהות דפוס התנהגות, לזהות חריגה פתאומית ובלתי מוסברת, לזהות אותה כאבסורד ולצחוק. והרי מהו ההומור אם לא אותה יכולת לצחוק על החריג, ובהמשך להבליט אותו, לחדד אותו להעצים אותו וכד`.
אז הסקתי שלבחור יש חוש הומור.
מעניין, ניסיתי את זה על תינוקות אחרים מאז. קיבלתי שלל תגובות שנע בין צחוק, בהלה, התעלמות ועוד. לא בדקתי הלאה ביסודיות אם יש קשר בין אותן תגובות ראשוניות להתפתחות ההומור בעתיד, אבל מזמין את ההורים הצעירים לנסות ולדווח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)