יוצא לי לצרוך כמויות אקטואליה מוגזמות ברדיו. 3 שעות ביום סה"כ – 1.5 בבוקר בדרך לעבודה ו 1.5 בחזרה.
באופן טבעי ניתן משקל גדול לבחירות המתקרבות. דיונים, ציטוטים, השוואות, פרשנויות...
זה יכול היה לפרנס בקלות כמה רשומות, אם זה היה מעניין לכם ומספיק מאתגר עבורי לכתוב עליו.
רק שהפעם רציתי לספר רק משהו קטן שקלטתי פה, ויותר מפעם אחת.
באחת מעצרות הבחירות של מקיין, הוא תקף את הקונספט הכלכלי של יריבו אובאמה במילים (מציטוט חפשי מהזיכרון) "זה לא הפתרון למשבר בכלכלה, זה סוציאליזם!!!".
מה שמעניין הייתה התגובה של הקהל הרב, שפצח בשאגות רמות, שהזכירו לי את הקראת המגילה במקומותינו, כשהקהל קופץ ברעשנים כל פעם שהשם "המן" נזכר.
הוא כ"כ נהנה מהתגובה שחזר והדגיש "כן, זה סוציאליזם!!!", ושוב זכה לשאגות רמות מהקהל, כמתוכנתים.
מעניין בהחלט מהבחינה האנתרופולוגית. התגובה האוטומטית הזו של הקהל, מעבר להיותה נלעגת וילדותית, נראית כתוצאה של חינוך ארוך ויסודי של הוקעת כל עקרונות סוציאליסטיים. זה נשמע להם כאן ממש כמילת גנאי. ובכלל לא מבלבל אותם שיש כאן מימוש בסיסי של עקרונות סוציאליסטיים בדמותן של תוכניות רווחה, ביטוח לאומי, בריאות הציבור וכד`. לא מפותח כמו באירופה, אבל בכ"ז קיים. הם פשוט מתעלמים ממה שקורה אצלם כשזה לא מתיישב עם המודל.
חוצמזה, מכיוון שאיני בקי בפרטי ההבדלים בין המועמדים (טוב, קצת אני מבין לאחר כ"כ הרבה האזנה, אבל נתעלם לרגע), אני מתמקד יותר בתחושות, במוזיקה.
ולפי המוזיקה, אובאמה משדר אופטימיות, התלהבות, אנרגיות חיוביות. מקיין משדר לחץ, קיבעון וחוסר גמישות ובעיקר היעדר חושים בריאים לקהל. הוא חוזר על מנטרות שהתגלו כמוצלחות בהתחלה עד שהן מאבדות מטעמן, כסוחט לימון יתר על המידה עד מעבר לגבול המריר.
אובאמה נותן תחושה של נמצא תמיד צעד לפני מקיין.
וכיף להתרשם שהתחושה לפעמים נכונה, כי לא פעם אני שומע אח"כ את הפרשנים מסבירים באריכות מה שחשתי אני בעיקר מהמוזיקה. במיוחד אחרי העימותים. לצערי לא קלטתי את שפת הגוף, אבל כנראה שגם המוסיקה מעבירה היטב את התחושה.
שבת שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)