ההכנות והדרך
התוכנית המקורית לסופ"ש שאחרי ראש השנה הייתה לבלות בעירנו הזעירה, בה תוכנן להתקיים מעין פסטיבל פעילויות הכולל מופעים, תערוכות רחוב ושלל אטרקציות. רק שעירנו הקטנטונת הפסידה את נוכחותנו לענקית מדרום, שם נודע לנו על Air-Show ענק בבסיס צבאי סמוך.
יצאנו לנסיעה של יומיים לדרום. איפסנו את הכלבה בבית חם והיא רצה לשם בשמחה ואפילו לא סובבה את הראש לכיווננו.
התמהמהות קצרה בבנק לבירור מה עלה בגורל העברה בנקאית שמשום מה לא עברה (שוב בירוקרטיה אמריקאית מסובכת) ויצאנו לדרך. פנינו מועדות לאותו בסיס צבאי בצפון סן דייגו. תיאמנו לחבור שם למשפחה ישראלית, זו שגילתה לנו על דבר קיומו של האירוע המעניין. הם יצאו כשעה וחצי לפנינו (אין להם כלבה) וציפינו לחבור אליהם בשטח.
מזג האוויר היה מעונן למדי, והטיפות על האוטו נתנו לנו להבין שבלילה ירד הטפטוף הראשון של הסתיו. גם הריחות הרעננים מילאו אותנו בחדווה.
ה-GPS הודיע שצפויה לנו נסיעה של כשעתיים וחצי, כך שלא צפויות בעיות מכיוון איזה כביש פנימי, שבברושור נרמז שצפוי להיסגר בשעה 12:00 לטובת התצוגה האווירית, ובתנאי שלא יהיו עיכובים משמעותיים בדרך.כשהתקרבנו לכביש ההיקפי הצפוני, הסתמן תור ארוך של מבקשים לפנות ימינה ולהיכנס למתחם. איכשהו, בתמימותנו, לא ממש נראה היה לנו שזה באמת אותו מתחם כי הרי לפי ה-GPS יש עוד כ- עד השער הראשון. אז חלפנו על פני התור לאורך מאות המכוניות והמשכנו במגמה להגיע לאחד השערים האחרים. ככל שהתקדמנו על פני עוד שערים התקצרו התורים ומצאנו עצמנו נכנסים באופן זריז להפתיע.
המתחם סביב
הוכוונו לחנייה ע"י עשרות חיילים במדים, שאילולא נוכחותם היה קשה להבחין שאנחנו כבר בתוכו של בסיס צבאי: סניף מקדונלד, גזלנים ויתר אלפי האזרחים כמונו על טפם ורכביהם שיוו למקום מראה אזרחי במובהק.
חנינו על המדשאות שבהיקפו של מסלול גולף רחב ידיים (אלמנט חיוני בכל בסיס צבאי ראוי לשמו) ופתחנו במסע ארוך של כ-30 דקות צעידה מייגעת למתחם האירוע.
מעלינו חלפו מטוסים שונים בגובה נמוך וברעש ניכר, כשברקע נשמעים מדי פעם הדי פיצוצים ההולכים וקרבים.
בדרך ראינו כלי רכב מקסים, משהו הדומה לאופנוע עם שלושה גלגלים ומראה ספורטיבי וקורץ, אז לא התאפקנו וצילמנו.
כמה יפה הכלי הזה, תודו.
הפיצוצים ברקע
הגענו לבדיקת התיקים והופ – אנחנו בליבו של האזור הצבאי, יחד עם אלפי מקומיים נלהבים כמונו.
טלפון קצר למשפחה השנייה גילה לנו שהם בדרך לחנייה, וכבר, ממש, עוד כמה רגעים, והם יחנו...
הבנו שברגע התחלפה תדמיתנו ליצורים על-אנושיים.
בכניסה, אחרי המתנה מתבקשת והתרוקנות בסוללת המתקנים הכימיים הדוחים אך יעילים, הצטיידנו במפה, והתחלנו לצעוד בינות לעשרות המטוסים המגוונים הפזורים, שעליהם מטפסים ילדים רבים ומציצים מחלונותיהם, כמו עדת נמלים זעירות על פגר חיפושית.
היה מקסים לראות את שלל המטוסים שעל חלקם קראתי בשקיקה מתחת לציוריהם באלבום "העולם המופלא" של ימי ילדותי, להציץ למפציצים מימי מלה"ע-II, להתבונן בקרביים של אלה עליהם קראתי בירחוני Aviation Week מימי קורס טייס והלאה בטכניון.
היה כיף גם להסביר לצאצאים על מהבנה של המטוסים, על העקרונות האירודינמיים, על הידראוליקה ועוד שלל תחומי ידע, ולהתמוגג מנחת על היכולת להקסים אותם שוב בשלל ידיעות.
מטס צ`יינוקים
מפציצים עתיקים
דקוטה עתיקה במצב טוב
מפציץ B-25 ישן
ועוד אחד במהדורה מעט אחרת
עוד אחד שאני זוכר מהעולם המופלא
כל אותו זמן נענו באיטיות לעבר הטריבונות שמאחוריהן שמענו את כל האקשן. אז שילמנו לכניסה (20$ ליחיד) ונכנסנו ומצאנו את בני המשפחה השנייה שהתעכבו פחות על התצוגה המרשימה.
שוב בירכנו את מזג האויר, שכיסוי העננים הצפוף שלו הבטיח אותנו מצלייה בשמש, מבלי להיות נמוך מדי ולשבש את המפגן, כאשר הטמפרטורה פשוט אידיאלית – כאילו מישהו הדליק מזגן ענק בדיוק עבורנו.
ולמפגן עצמו
בדיוק כשנכנסנו, השתולל באוויר מעלינו מטוס קטנטן ודו-כנפי, בסגנון המטוסים של המחצית הראשונה של המאה הקודמת, מבצע גלגולים, לופים, סחרורים ושלל תמרונים מהפכי קרביים. מין להקת חימום למופע המרכזי.
אח"כ, חלפו שני מטוסי הרקולס מתדלקים אווירית שני מסוקים או שני מטוסים. נחמד, אבל לא ממש מסעיר. עוד להקות חימום.
בשלב זה מנימת קולו של הכרוז הבנו שהגיע זמנם של המופעים המרכזיים.
הקטנטן המלהטט
והתדלוקים
הראשון היה של מטוס F-18, שעבר ביעף, נסק בתלילות מרשימה, ביצע תמרונים יפים, עבר מעל המסלול בטיסה איטית במיוחד "נשען" על מנועיו האדירים.
גם הבחנתי לראשונה בתופעה של התעבות הלחות באוויר מעל הכנפיים, בפניות החדות. תופעה מרשימה שראיתי רק בצילומים.
אחריו הגיע מטוס F-16 שביצע סדרה נוספת ודי דומה של אותם תרגילים, ונתן לי עוד הזדמנות להסביר לבן את הייחוד שבמטוס הזה, שהיה הראשון שחייב טיסה נעזרת מחשב, שבלעדיה המטוס לא יכול לטוס כיוון שאינו יציב במהותו.
ועם תופעת העיבוי על הכנפיים
אחריהם הגיע המטוס החדיש והמרשים, ה- F-22, מטוס ענק, שביצע גם הוא סדרה של תרגילים דומים לקודמיו. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו במציאות. עקבתי בעבר בסקרנות אחרי המכרז ותחרות הפיתוח בינו למתחרהו, ה-F-23, קראתי עליו לא מעט, והיה כיף להתרשם ממנו מקרוב.
בסיום חבר לטיסה מרשימה לצוות של שלושה דורות תעופתיים: מוסטנג משנות ה-50, F-16 משנות ה-70, והנציג הצעיר והגדול מהשנים האחרונות.
המפגן הבא היה מעניין במיוחד, של מטוס ההרייר, זה שמסוגל להמריא ולנחות אנכית.
המטוס המריא באופן לגמרי קונבנציונאלי, עשה סיבוב וחזר בטיסה מעל המסלול שלפנינו, האיט באוויר, נעצר באוויר בריחוף, שילב להילוך אחורי וחזר לכיווננו, נעצר והפנה חרטומו ליציע, זז כמה מטרים לימין, כמה מטרים לשמאל, ביצע סיבוב שלם סביב עצמו, ירד לקרקע ועלה חזרה, והכול ברעש מחריש של מנועים בעוצמה קרובה למרבית.
בסוף סובב לנו את הגב, נסק תוך הגברת המהירות קדימה והתרחק.
למי שלא מבין, משמעות התמרון לא ממש אומרת הרבה, אבל התרגיל המורכב מבוצע בלעדית ע"י המטוס הזה שיכול להטות את נחירי הפליטה של מנוע הסילון שלו כלפי מטה. אין עוד מטוס שמסוגל לזה. זה יפה בסרטי הוידיאו שראיתי ומרשים אף יותר במציאות.
בריחוף מול הקהל
ועוד אחת
עוד הופיע לפנינו מטוס הרקולס גדול, שכצפוי לא ביצע ממש תרגילים אירוביים אבל מרשים לראות מפלצת כזו טסה כ"כ קרוב ליציע.
כמופע מסכם, המריאו שישה מטוסי הצוות האירובטי המפורסם, ה- Blue Angles. בעבר, בקורס טייס, צפינו יחד בקלטת של ביצועיהם המרשימים. בזמנו הם טסו במטוסי אימון שכבר שכחתי את שמם (בכ"ז עברו כ-25 שנה), במופע הנוכחי הם טסו במטוסי F-18.
המופע כלל תרגילים רגילים של טיסה של 4 במבנה מכונס (קרוב אחד לשני), צמד שטס יחד, אחד מעל השני כשהעליון בטיסה הפוכה, ארבעה במבנה במתכונת דומה, והשיא מבחינתי – חליפה קרובה של זוג שטס אחד מול השני וחלפו קרוב.
זה גם מאד מסוכן, גם בגובה נמוך למול היציע. רק להצליח לתאם את החליפה הקרובה מול היציע הלא ארוך במהירות של כ- זה לא פשוט.
רביעיה מכונסת
ועוד מבט
ובחליפה קרובה
ובמבנה משוגע של שניים ישר ושניים בהפוכה
ועוד חליפה קרובה
וחליפה קרובה בהפוכה - פחד!!!
ועוד אחת
ותמד מכונס בזווית התקפה גבוהה, "יושבים" על המנוע
וכל השישיה
ועוד (כי קשה לי לסנן)
ואחרונה
לסיום היום
בגמר המפגן צעדנו לכיוון הכניסה, מביטים שוב במטוסים המעניינים. באיזור השער נפרדנו מהמשפחה השנייה שהמשיכה לכיוון האוטו ומהאישה והבת שהחליטו לחכות לנו ליד השער, ובני ואני המשכנו להצצה זריזה בחלק המערבי של התערוכה.
שם ראינו מקרוב את פתחי הפליטי המסתובבים של ההרייר, את הבפנים של המטוס הענק C5-A המכונה גלקסי (שהיה סוס העבודה של הרכבת האווירית מארה"ב במלחמת יום כיפור, אאל"ט) ולהציץ על כני הנסע האדירים שלו, להתבונן מקרוב ובתוך הקרביים של מטוס ההפצצה האגדי B-52, ומבט נוסף ב- F-22 שחנה לא רחוק.
הגלקסי הענק
ומבט על ה-B-52 מפתחו האחורי של הגלקסי
כני הנסע המרשימים
ובקרביים של ה- B-52
ופתחי הפליטה של ההרייר (שהילד הזר התעקש לא לזוז מהם)
חברנו לחצי המשפחה העצבנית בכניסה (איפה הייתם כ"כ הרבה זמן?) וצעדנו בדרך הארוכה חזרה לאוטו. הניווט עלה יפה והרכב נמצא במקומו.
נכנסנו, התנענו, נסענו 8 מ` להיכנס לתור ליציאה, עצרנו וכיבינו את המנוע. אין כל תנועה. 5, 10, 20 דקות חלפו, והצלחנו לזוז בערך 3 מ` . מתסכל. אפילו צחקנו על נהג של אחד המכוניות האחרות שפשט את חולצתו, שהוא בטח לובש פיז`מה.
לקח לנו כשעה לצאת מהחניה ומהבסיס ועשינו דרכנו לכיוון מרכז העיר. טלפון למשפחה השנייה החזיר אלינו את המימד האנושי – גם אנחנו עלולים להיתקע בפקקים.
הגענו למקום יפהפה, בסגנון שמזכיר את הדימוי המקסיקני, של חנויות וחצרות ובתים בהירים עם מרפסות עץ. יפה.
חנות לממכר שמונצעס מגוונים
חנות ממתקים בסגנון מקסיקני ישן
וחנות הטבק
בזמן שלקח לנו להגיע, הספיקו חברינו לתפוס מקום בתור הארוך למסעדה מקסיקנית יפה. סה"כ שעה המתנה שמתוכה חיכינו אנחנו רק כ-15 דקות, שבמהלכם הספקתי קצת לצלם את המתחם וגם כמה פרחי היביסקוס כתומים יפים.
הארוחה, בצל יריעות ברזנט בלתי אטומות, שהעבירו אלינו ללא עיכוב משמעותי את הגשם שירד, לא הצליחה לשנות את הרושם הכללי שלי, שהאוכל המקסיקני ירוד למדי בטעמו.
בסוף היום, למלון מקומי וחביב.
היום השני
טוב, יצא ארוך מדי, אז ההמשך יגיע ברשומה נפרדת.
יתר התמונות, למי שמעוניין, ניתן למצוא כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)