כשתכננתי את כתיבת הרשומה "מעביר את זה הלאה" עלו לי בזכרון כל מיני אירועים שיכלו להתקשר לנושא ההוא. סיפורים חביבים שנהניתי להיזכר בהם, ועל אחד מהם אני רוצה לספר פה.
כשעזבתי את קורס טיס, הופניתי לשרת ביחידה קרקעית סודית בפלמחים. כסמל, הייתי פטור מרוב משימות השמירה והמטבח הרגילות של הבסיס, אבל מכיוון שהיחידה הוגדרה כסודית, היה לה ש"ג נוסף, בכניסה לאגף הטכני. ושם היינו כולנו אמורים לשמור, בימים ובלילות. וכחדש ביחידה, למרות הוותק היחסי בצבא בכלל, זכיתי למנה הגונה של תורנויות שמירה שכאלה. לא היה לי רע כ"כ עם משימות השמירה האלה, שכן הן איפשרו לי כמה שעות של שקט ובהייה נינוחה.
אחר צהריים שמשי אחד, כשאני יושב לי נינוח בעמדת השמירה, משגיח על החבל אותו אני אמור לשחרר כשרכב מזוהה רוצה להיכנס או לצאת ולמתוח חזרה, מגיעה רגלית מכיוון המשרדים נערה שחומה לא מוכרת שמחופשת לחיילת, עם שיער ארוך ושחור כפחם וגוף של בת 10. "שלום, איפה האגף הטכני?" היא שואלת בקול הססני ומבוהל קצת. אז כהרגלי, שאלתי בנימוס וחיוך מי היא, מה מעשיה, את מי ולמה היא רוצה שם באגף הטכני (ולמה לה בכלל?!), ובטח קצת התבדחתי, כי ככה תמיד נהגתי ממילא.
הזמן כדרכו עבר, אני תפסתי ותק ביחידה וגם תפקיד כסמב"ץ, והיא עברה מהאגף הטכני (שם היתה די אומללה) להיות המזכירה של שליש היחידה. המשכנו להיות ידידים טובים, ולא פעם ביקרנו אחד במשרד של השני, שהיו די סמוכים. יום אחד ראיתי על השולחן שלה ציור אופייני של לבבות, כשהשם `עופר` כתוב שם באופן שאפילו אם הייתי רוצה, לא יכולתי להתעלם ממנו מבלי להיות בוטה. "זה חבר שלי, גם לו קוראים עופר" ענתה למבטי השואל, ואני העדפתי לקבל את הדברים כפשוטם, כי לא היו לי תוכניות לגביה, למרות חיבתי.
עברו עוד כמה חודשים (די הרבה, למעשה), היא כבר היתה ותיקה יחסית, ומועד השחרור שלי הגיע. אז כמחוות פרידה עשיתי סיבוב במשרדי היחידה, לומר שלום לכל החברים. ואז, כדברי פרידה, היא אמרה לי משהוא שלא אשכח. ביום ההוא, כך אמרה (בערך), כשהגעתי ליחידה אחר הצהריים, הייתי מותשת ועל סף בכי, מסיבובים ארוכים בהמון משרדים, כששולחים אותי ממקום למקום. ואתה היית הראשון באותו יום שחייך אלי בחום וחביבות.
אז הייתי כמובן מרוצה מזה שזכיתי לחמם את ליבה, ומרוצה מזה שבכלל זכרה את מה שעבורי היה מובן מאליו. אבל גם התבאסתי על כל מי שנקרה על דרכה באותו יום, ועל החמיצות שבה התקבלה בבסיס. כמה קל לשפר את הרגשתו של מישהו, וכמה מעט מוכנים הרוב לעשות למען מי שאינם מכירים. ובכלל, מה זה אומר שכה רבים פגשה לפני באותו יום, ואף אחד לא התייחס אליה באופן אנושי.
לי היה אז רגע של נחת, שמחווה קטנה משלי זכתה להכרה. אבל היה ברגע ההוא גם אכזבה וצער על שהייתי היחיד. אני כאמור לא שכחתי. מעניין אם גם היא זוכרת.
אז אם לאחל משהו לשנה החדשה (אפשר עדיין), שבחברה הישראלית תיפסק המגמה של ההתקרנפות, והיחס האנושי יתחמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)