יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

בשבחי הליידי D

תמונה פרחונית במקום 
שנים רבות אני טוען שללידי שלי יש אינטיליגנציה ניהולית גבוהה במיוחד. אפילו עוד לפני שהיה לי את המינוח הזה לתאר את אותה היכולת, ידעתי על קיומה. לא מזמן, בהקשר אחר יצא לי להסביר את המשמעות של העניין באוזניו של חבר – כשעלי נוחת אתגר או משימה, כך אמרתי, אני מיד חושב מה צריך לעשות. וזה לגמרי מובן, בהיותי מהנדס האמור לדעת למצוא פתרונות. כשעל אשתי נוחת אתגר, המחשבה המיידית שלה היא מי יכול לעזור. אני חייב להודות שאותה היכולת שאני מאוד מעריך, לא תמיד חביבה עלי, שכן במקרים רבים מאוד, התשובה לשאלה מכוונת אלי, גם אם לא מתחשק לי (וכאמור, אחרי רטינות אני כמובן עושה כבר מה צריך לעשות).
האינטיליגנציה הזו נשענת על שתי יכולות מרשימות: האחת – היכולת לזכור היטב מי יודע מה, מי מכיר את מי ובאיזה הקשר, מי מבין בתחום כזה או אחר ואיך להגיע אליו; השניה היא היכולת שלה לגייס לעזרתה אנשים שונים, לעיתים זרים גמורים, ואפילו לעשות זאת בחן ובתחושה חיובית לכל המעורבים.
לי אין את היכולת הזו, ואני בכלל לא חושב בערוצים האלה של "מי עשוי לסייע" אלא כשאני בעצמי נתקע ולא יכול להתקדם יותר בשימוש ביכולותיי שלי. אני אמנם מנסה לשפר את היכולת להיעזר באחרים, ולא פעם זה מצליח לי באופן שמפתיע אותי (כמו בסיפור שכתבתי כאן לפני כ-3 שנים), אבל כאמור, הרמה שלי היא של כיתה ג` בנושא, ביחס לביצועיה של הליידי שלי בתחום.
להמחשת העניין, נזכרתי באירוע מיוחד שקרה לנו לפני כחצי יובל. במסגרת איזה קורס בטכניון, יצאנו לביצוע ניסויי מעבדה לציוד השטח, איפשהו על חוף הים שליד כפר גלים. בעודנו, כל חבורת הסטודנטים והמתרגל בקורס, עסוקים שם עם הציוד בחולות, מתקרב אלינו טרקטור ועליו בחור צעיר ששואל: "יש כאן מישהו בשם עופר D ?" די מוזר היה העניין, אז הזדהיתי ושאלתי במה מדובר. "אשתך מחפשת אותך, לקחת לה בטעות את שני צרורות המפתחות של הבית ושל האוטו, אז בדרך חזרה לטכניון תעצור בבית." אז כמובן הייתי נבוך, קודם כל מהטיפשות שלי שלקחתי בטעות את שני הצרורות (כולל של האוטו הזעיר, שבאופן חריג החלטתי לקחת לאותו תרגיל, כי לרוב הייתי משאיר לה אותו), וגם מכך שכל זה קרה לנוכח כל חברי לקורס ההוא, תחושה של ילד נזוף.
איכשהו, כשגילתה את המעשה המטופש שלי, במקום רק להתעצבן (כפי שאני הייתי עושה, התקשרה לפקולטה שנתנו לה מספר טלפון שבו גייסה את הבחור ההוא לנסוע לשטח ולאתר אותי. תושיה מרשימה וביצוע ראוי לציון (גם אם עלה לי במבוכה ובצרור התנצלויות אח"כ).
לאחרונה, נאלצה הליידי למתוח את יכולותיה הנ"ל באופן קיצוני אף יותר. במסגרת הליך הבקשה לגרין-כארד, נדרשנו כולנו לספק תעודות לידה. עוד בביקור האחרון בארץ, מתוך ידיעת הדרישות, סרנו כולנו למשרד הפנים לקבל כאלה תעודות. רק שללידי, ילידת מרוקו, אין את התעודות המקוריות ממרוקו שכן הן אבדו בתהליכי העליה לפני כ-30 שנה. אז לא ניתן היה לספק לה תעודת לידה במשרד הפנים הישראלי, אלא רק אסמכתא שהיא הגיעה לארץ ממרוקו. אבל זה לא מספיק לרשויות ההגירה כאן בארה"ב. תעודת לידה הם דרשו, ולא ניתן להתווכח איתם. בשלב הראשון החל ליקוט של כל מיני תעודות של ההורים, כשלא ברור מה יש ומה בכלל צריך. גם פניה לקונסוליה המרוקאית לא ממש הועילה. "אנחנו לא מספקים כאלה, ותצטרכי לגשת לעיריה בה נולדת ולהוציא תעודה כזו." כך נאמר לה. נסיונות לגייס את עזרתם של עו"ד מרוקאיים לא הועילו. כבר חשבנו לנסוע למרוקו להסדרת העניינים, אבל לא ממש התחשק לי מסע שכזה בימים האלה של "אביב ערבי" חורפי למדי.
אז הליידי גייסה את עזרתם של שרשרת בלתי אפשרית של דודים, מכרים של דודים, צוות הרבנות היהודית במרוקו, ועוד אנשים בלתי מוכרים במשרדים שונים, באינספור שיחות לילה למרוקו, בתמרון בין החגים שלנו, לרמאדאן ושאר עניינים. והכל בצרפתית חלודה למדי, ובעדינות של נדנוד סביר שלא יעבור את הגבול שבו הצד השני יפסיק לרצות לעזור. היא פשוט יודעת לגייס אנשים לעזרתה. ואכן, כעבור כמה שבועות הצליח מישהו שם להוציא מהרשויות תעודת לידה שנסרקה ונשלחה אלינו בדואל, תורגמה מערבית והוגשה לרשויות פה במסגרת לוח הזמנים הבעייתי הנדרש.
זה היה גם האתגר האחרון שלנו לקבלת הגרין-כארד. ואכן, במזל טוב, הכרטיס המיוחל הגיע בדואר לפני כמה ימים. וכן, הוא באמת ירוק.
אז למרות שאני מתלונן לא פעם על יכולותיה של הליידי שלי להפעיל אנשים בלסייע לה, בעיקר כי זה אני שמופעל או שנדרש לגייס אנשים עבורה, אני מסיר את כובעי המטאפורי בהערכה והוקרה. הלוואי ולי היתה מעט מהיכולת הזו שלה, אבל טוב שהיא לצידי כשצריך.

שבוע מהנה ומוצלח לכולנו
:kiss

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)