יום שלישי, 14 ביוני 2011

עבאס 48א


לאחר ביקור אופטימי אצל הסבתא (האלצהיימר מראה סימני נסיגה. פתאום היא צוחקת, ויש תחושה שהיא פתאום קצת מזהה), תכננו לעלות לכרמל לביקור אצל חברים. כשהתחלנו לעלות בדרך סטלה מאריס (בה נהגתי להתאמן בריצה בכיתה ד`), נחסמה הדרך בעקבות התהלוכה השנתית של הנוצרים, בצומת שבאמצע, עם רחוב עבאס. אותו צומת שהפך את הרחוב הארוך למדי מרחוב ללא מוצא לרחוב רגיל, עם כניסות ויציאות. אז במקום להמשיך כמתוכנן לכיוון החברים, נכנסנו לרחוב המוכר. היה לי ברור שאני לא יכול להישאר אדיש לנסיעה ברחוב של ילדותי המוקדמת. עברנו לאט ליד ביה"ס החדש לטכנולוגיה למגזר הערבי, שנבנה בחציבה מאסיבית בהר שהורסת את המערות המוכרות שבהן שיחקנו, שלחתי מבט בבית הפינתי שהיה של אפרים, הצצתי לכיוון המכולת של יענקלה שעדיין שם. ראיתי את השיכון שנצבע לא מזמן שבו גר בזמנו בני גרין, המדרגות לכיוון של עדה, הבית של שמעון והבית של הניה מריומה.
מקום החניה כאילו חיכה לי, בראש המדרגות הרבות שיורדות לכיוון רחוב הירוק. מדרגות שאותן עליתי וירדתי מאות פעמים. כלומר עליתי בעיקר, כי בירידה הייתי נוהג להחליק בישיבה מאוזנת את כל המסלול הארוך, ואפילו פיתחתי דרך מהירה יותר להחליק על הבטן בשכיבה עם הראש למטה (שמקטינה את החיכוך). היום בגלל הגדר אי אפשר היה להחליק, אז לא יכולתי להדגים לבן, רק לספר לו ולנסות להמחיש:
 
עץ החרוב כנראה נכרת, אחרי שגדל וחסם את שביל הגישה לבית "שלנו", והצמחיה קצת השתנתה, אבל הרחבה של הגינה שלי, בה גידלתי תירס, שעועית, עגבניות, חמניות וגזר עדיין שם. גם גדר חדשה נראתה, חוסמת את המעבר הצר והמסוכן ל-"הר הפלוץ". וגם את מעקה הברזל העגול עליו התאמנתי בהליכה בשיווי משקל עד שהצליח לי להגיע לקיר ובחזרה ולפתח מיומנות (למרבה החשש שם ההורים):
הבנין מהחצר האחורית כולל פינה מהמעקה האמור
השביל המוכר, והגשר שמרחוק
הגינה והמעבר ל-"הר הפלוץ"
במדרגות לא עליתי ולא יכולתי לראות אם כבר סיידו את סימני צמיגי המכוניות שהשארתי על הקיר, אבל ירדנו למטה, לרחבה שהיתה בעבר מלאה באבק וגומות ארינמלים וכיום מבוטנת, והצצנו בחריטת שמי ושמו של אחי, שהשאיר האבא שלי בבטון כשתיקן את קיר המקלט.
במקום עץ העמוד שעליו סרטנו את הירכיים בטיפוס הנחוש, סללו רחוב קטן וחניות, לטובת דיירי הבית של מר בחובר (שאני מניח שכבר לא מתעניין אם לזבוב יש כבד), של אורלי לב שעזבה שם לפני שנים, ולטובת הבית של שבתאי לוי (שבי) שמחצרו נשמעה מוזיקה ערבית רועשת בליווי נביחת כלבים.
 
ומבט כללי לבית של: מושיק ונעמה, זוהר וטלילה, יוסי וקובי, זאבי ויעל
לא ברור למה משמש היום בנין "טיפת חלב" שכלל גם את הגן של רחל בקומה התחתונה הוא נראה סגור וחסר סימני זהות. אבל עץ האיזדרכת שבחצרו הצליח להתפתח יפה מאוד במהלך 35 השנים שלא הייתי שם, ועת הזית המסכן עדיין נאבק בגשר שבנו מעליו. ואני נזכרתי בחלחלה איך היינו קופצים מהגשר למטה, לרצפה שרופדה בצמד מזרונים או משחקים כדורגל על הגג עם המעקה של 10 ס"מ (מחריד ממש). וכמובן, צילמתי קצת, אם כי הרבה פחות ממה שבדיעבר ראוי היה:
מבט להמשך הרחוב, עם "טיפת חלב" מימין, והבית משמאל של: ארז, יחזקאל, ענת ואסתי, בני ורפי, ענת ג', יוסי ל' ועוד רבים:
והבית שלי, קומה אחרונה שני משמאל, אחרי שגדעו את רוב הברושים הגדולים שבחזית, את הערבה ועת הזית הענק ששימש ל"מחנה"
לא היה לנו הרבה זמן שם, כי החברים כבר חיכו, אבל ההצצה ההיא ברחוב הזכירה המון חוויות שאולי פעם אטרח לכתוב.
ולכבוד הרשומה שלח לי zek, חברי מהימים ההם, קישור לסרטון מקסים שבו הוא צולם עם טלילה, שכנתו לבנין (שאני בספק אם הרחוב הנראה בסרט ידמה בעיניהם לתמונות העדכניות). איזה מקסימים הם נראו, וככה בדיוק אני זוכר אותם

המשך שבוע טוב  לכולם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)