באחד הרגעים של כנס המחזור, עמדנו יחד כמה חברים לכיתה והחלפנו זכרונות. אז הזכרתי לאביבה סיפור קטן שנשאר איתי מאז.
ובכן, באחד הימים של אז, הלכנו כרגיל חזרה מהמעבדה לביולוגיה לכיוון הכיתה שלנו, מישהו העלה את העניין שצפוי בחן פתע בספרות על "דעותיו הקדומות של הנוער" של בובר. מכיוון שלא היה לי מושג על מה מדובר, ואפילו לא מושג שזה מה שנלמד בתקופה ההיא, נצמדנו לאביבה משני הצדדים – אני משמאל ויורם מימין, שואבים ממנה כל מה שאפשר בכמה דקות. ולה, כאמור, היה יותר ממושג קלוש במה מדובר, כי היא תמיד הכינה את כל השיעורים ולמדה היטב.
כשהגענו לכיתה לא היה כמובן שום בחן, וכל העניין נשכח לגמרי. כלומר אנחנו שכחנו מהעניין ועברנו לעניינים אחרים. אבל שבוע אח"כ המורה נזכר בעניין ההוא, והפתיע אותנו עם הבחן אותו תכנן. אז עשינו את מה שעשינו, וזהו.
יומיים אח"כ היה אמור להיות איתו שיעור נוסף. הוא הגיע לכיתה בפרצוף חמור סבר, ופצח בנאום מלא פאתוס (ומי שמכיר את חגי אדר מבין אפילו יותר טוב למה הכוונה) – שזו בושה גדולה לכיתה שככה לומדת, שמזלזלת כך בחומר הנלמד ובמאמציו הכנים להחדיר קצת בינה למוחותינו. שלא יעלה על הדעת שכיתה שלמה תיכשל כך, כולל התלמידים הטובים של הכיתה. ובסוף הנאום הארוך למדי ברוח הדברים הנ"ל, הפטיר שמזלינו שהיו שניים שהצילו איכשהו את כבודה האבוד של הכיתה, שהם היחידים שקיבלו איכשהו ציון סביר של כמעט טוב (אחד עם "פלוס" והשני רגיל).
אני מניח שאתם פה כבר יודעים במי מדובר, אבל אותי ואת יורם חברי זה בהחלט הפתיע, כשבאופן חריג וחד פעמי היינו אנחנו נקודות האור של הכיתה שלנו.
וממש במקרה (טוב, לא בדיוק, אבל אתם כבר מכירים את העניין) שמרתי את הבחן ההוא למזכרת, בארגז המזכרות הידוע. והרי ההוכחה לפניכם:
ותודה לאביבה שתמיד היתה נדיבה בלעזור ולחלק מידיעותיה ושקדנותה, ותמיד נתנה להעתיק שיעורים בהפסקות לאלה מאיתנו שהיו מוכנים לטרוח לפחות על המעט הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)