ישנה תמיד הדילמה מה לבחור – מושב ליד החלון או במעבר. ובטיסות ארוכות כמו לארץ וחזרה (יותר מ-16 שעות נטו באוויר), זה משמעותי הרבה יותר. אני מעדיף תמיד ליד החלון. גם לא מקימים אותי בדרך לשירותים וגם יכול ליהנות מהנוף, כשיש נוף. חוצמזה, כשהשניים ישנים אני יכול לצאת בדילוג מעליהם – טכניקה שפיתחתי ביותר מדי טיסות מעייפות. וכמובן, יותר נוח לישון בהישענות על החלון מאשר על השותף שבמושב ליד. לרוב זה גם יותר נעים 
מתוך כוונה להילחם בייעפת (ג`ט לג) ניסיתי לא לישון כלל בטיסה לארץ, וגם בחזרה. רק לחטוף תנומות קצרות ולמשוך קדימה את פער העייפות. לא ממש הצליח לי העניין הזה. כלומר הייתי מתעייף בערב בשעה סבירה, אבל ישן בקושי 4-5 שעות. זה המשיך גם לא מעט זמן פה בחזרה, כשאני מתעורר ב-4:00 בבוקר, ומנסה למשוך עוד ללא הצלחה יתירה.
אחד הדברים שאני אוהב בטיסה, זה להבחין מהמטוס במטוס אחר חולף. לא ברור לי למה אני נהנה מזה, אבל זה מאוד חביב עלי. בטיסה הלוך, כשהאור החל עולה לאיטו בשמי המזרח, הבחנתי לא רחור מהמטוס "שלנו" במין שובל לבן קלוש, מקביל לכיוון הטיסה. בהיתי בו איזה זמן, והוא הלך ונעשה ברור, מרמז על מטוס שלפנינו באותו כיוון. ואז, לרגע יפה אחד המטוס שלנו זז מעט, וראיתי את ההוא לפנינו, ממש ברגע שהשמש הפציעה, כצללית קטנה. אבל לקח לי קצת זמן לשלוף את המצלמה, אז תפסתי אותו רק כמה דקות אח"כ, כשחלפנו על פניו. אז צילמתי את התמונה הראשית, ועוד כמה תמונות:
בטיסה חזרה לא היה לי מה לעשות, אז שלפתי את הנייד, חיברתי לשקע (טוב שיש במטוסים גדולים) ונתתי לכ-7 רשומות להישפך ממני. את חלקן קראתם כבר, ואחרות עדיין משלבי הכנה. חוצמזה גם קראתי, התפתלתי באי נוחות, נמנמתי (כי לא הצלחתי להתאפק) וכן הלאה. סה"כ שתי טיסות בדרך חזרה שהמריאו בבוקר ב- 11:30, והביאו אותי הביתה ב- 10:30 בלילה, אחרי 18 שעות באוויר ועוד כשעתיים של לחץ על הקרקע בהליכי משרד ההגירה המייגעים, מתוך חשש לפספס את הטיסה.
כאמור, כבר לא מתמודד עם שאריות הייעפת אבל היה כמובן שווה ביותר. ברור לי שלפחות אשתדל לא להגיע לגיחות קצרות מדי. 10 ימים זה בעצם לא מספיק לכלום – זו חוויה רציפה של ייעפת בת 20 יום בערך.
שבת שלום לכולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)