תמונה מהרשת, מכאן
באחת הנסיעות הארוכות המשותפות עם הבן בביקור האחרון, מצאנו את עצמינו מדברים (מרכלים?) על מכר משותף. אותו מכר נתפס כחנון רציני בעיניו של הבן. הוא גדל בבית מגונן. מגונן יתר, שהחדיר גם חששות וחרדות. אז עד גיל מבוגר לא היה נוסע לבד באוטובוס (כי אימא חושבת שמסוכן), ולא מטייל לבד (כי הבטיח לאימא שלא תדאג), ולא מתרחק מהבית שלנו אפילו לצאת החוצה מעבר לרדיוס מוגבל (כי ככה עדיף), וכן הלאה.
כאן התפתחה השיחה על הדילמה ההורית המוכרת – עד כמה לאפשר לילדים להתרחק מהתחום המגונן של ההורים. איך לאפשר להם להסתכן ואפילו אולי גם ליפול, כדי שהילד יפתח עצמאות ויכולות עצמיות. וכמובן, כך גם יפתח סוג של ביטחון ביכולות שלו. ועוד שוחחנו על הכאב הזה של ההורים וההתמודדות שלנו ההורים עם הפחדים הללו, והדאגה שהצעירים נוטים לזלזל בה.
אז נזכרתי וסיפרתי לו על סרט טבע שראיתי. בסרט רואים אימא אוראנג-אוטן שמגדלת את הגור השובב שלה, ורואים בבירור את האימא מתחבטת עד כמה לאפשר לבן השתוללות על העצים הגבוהים, ועד כמה לגונן. ולמי שלא הבין, הקריין הבהיר: "הדילמה של האם היא אם וכמה לגונן על הגור הצעיר, וכמה לאפשר לו לממש את טבעו כאוראנג-אוטן ולהשתולל על העצים הגבוהים. כי לא פעם קורה שגורים נופלים ונהרגים, אבל בלי התרגולות והמשחקים המסוכנים הללו הוא לא יוכל להיות אוראנג-אוטן".
ואז החזרתי את הסיפור אלינו, זרקתי בו מבט, ושנינו הסכמנו שבסה"כ היינו הורים די מאוזנים וטובים. ואיפשרנו לו להיות אוראנג-אוטן...
שבוע טוב, חברים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)