בשבחי הפייסבוק

ההתחלה – כיתה א`

כבר נשפכו המון מילים על הפייסבוק, ובטח יישפכו עוד המון. אז גם אני אוסיף כמה, אבל במקום מאמר העיוני שמהגג על מגרעות הרשת, או דווקא יתרונותיה, אספר סיפור אישי קטן. לא משהו עצום, לא הפלתי ממשלה או משטר דיקטטורי, וגם לא גידלתי זן נדיר בחווה הידועה. סתם תרמתי להתרגשות של כמה אנשים. מקווה שזה מספיק ראוי להיות מסופר פה.

העניין התחיל לפי כמה חודשים, באותו ארגז נוסטלגיה שעליו סיפרתי כבר לא מעט פעמים (ובטח כבר נמאס לכם קצת מהעניין). בארגז מצאתי את שלוש התמונות הכיתתיות של א`-ג` שבו למדתי. חשבתי שיהיה נחמד לשתף בהם את שתי החברות שלמדו איתי החל מגן חובה, ועד כיתה ד`, שאחריה עברתי לבי"ס אחר. ג`ודי מצאה אותי עוד קודם ומזי נמצאה בקלות איתה, אבל פרט להן לא ידעתי על אף אחד מהחברים של אז.

אז העליתי את שלושת התמונות לפייסבוק, זו הראשונה, של כיתה א`, ועוד שתיים:

כיתה ב`

 

כיתה ג`

 

מכיוון שזכרתי את הכל השמות (כמעט, למעט טעויות בודדות בשמות המשפחה, או שמה של אחת שנעלמה כבר בתחילת כיתה א`), תייגתי את שמות החברים בתמונות. אבל הסתקרנתי, והתחלתי לחפש את החברים האחרים. ככה מצאתי את שמעון, הניה ויעקב.

ההתרגשות היתה רבה, והתחילו לצוץ עוד שמות של בנות שמן הסתם התחלפו עם הנישואין. זה עורר גל נוסטלגי גדול למדי. עוד ועוד חברים נקראו להצטרף לחגיגה, ועוד תמונות מהתקופה החלו לצוץ.

השיא היה שלשום, כשכ-40 חברה שלמדו יחד בחטיבה נפגשו יחד לכנס מחזור. התמונות שהעלו מעידות על ההתרגשות הגדולה שחוו כולם. וגם לי, למרות שרבים לא הכרתי (כי כאמור עזבתי שם אחרי 4 שנים, והם המשיכו לחטיבה בהרכבים שונים, מתאחדים עם עוד בי"ס), אבל רבים הייתי מזהה בקלות גם היום, ממרחק כל השנים.

היתה התרגשות נחמדה מכאן מרחוק, ושמח שהיתה לי תרומה לעניין.

המשך שבוע רגוע לכולנו
ותקווה לרגיעה גם ביפן, ללא החמרה בנזקים האטומיים.