בשבת
סתווית קרירה ושטופת שמש, בחודש אוקטובר של שנת 1976, לא הלכתי כהרגלי
לצופי ים. לא התחשק לי לקום, לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה בזה והתקשורת עם
המדריך קרטעה. אז קמתי להנאתי מאוחר מהרגיל, ובאופן די מפתיע האבא שלי
הציע לי לטייל קצת ברגל. אז עלינו בהר, הסתובבנו ברמת הדר בסביבת שלושת
האורנים, ואז אבי הציע לבקר ידידה מהעבודה שגרה ברמת הדר. כשנכנסנו לדירה,
ואמרנו שלום, ירדה ממדרגות המפלס העליון נערה נאה בעלת שיער שחור כהה. אז
הבנתי שני דברים – האבא שלי יעזוב את הבית ויעבור לחיות עם האישה (כמעט
בטוח שזה היה הרבה לפני שהוא הבין את זה). עוד הבנתי שיש סיכוי שהנערה תמצא
חן בעיני.
שני
הדברים קרו – כעבור כשמונה חודשים אבי עזב ועבר לגור אם זו שעד היום היא
אישתו, ואני התידדתי עם הנערה הפקחית הזו. היחסים התהדקו ובאמת הפכנו
לידידים קרובים. בקיץ, די לצערי, היא התכוננה לנסוע לבילוי של כל הקיץ אצל
אביה בארה"ב ונפרדנו כידידים קרובים.
הקיץ
עבר, התחילה שנת הלימודים, ואני ביררתי בעדינות מה קורה איתה. הסתבר שחזרה
לארץ ולא טרחה להתקשר. נפגעתי מאד מהיחס התמוה, כי זה ממש לא מה שחשתי
ממנה לפני היציאה. אבל איכשהו שוב התקרבנו, ושוב הגיע מישהו לחייה ושוב
ניתקה קשר. הפעם אמנם נפגעתי שוב, אבל הבנתי את העניין וכבר הייתי זהיר
יותר. הדפוס המוזר של להתחבר (מאד מאד) ואח"כ להתנתק באחת היה מאד לא
לרוחי.
עם
השנים שוב התקרבנו, במיוחד בתקופת הצבא. זה התחיל בחליפת מכתבים חיילית
בינינו (שוב ביוזמה שלה) והתנתק כצפוי כשהכירה את האיש (שאינו חביב עלי
בכלל) שהפך בהמשך לבן זוגה, והיה כנראה הגורם לניתוק הזה בקשרים. כבר לא
התרגשתי, למרות שדי מבאס היה כששאלה אם איכפת לי שתזרוק את מכתבי מהצבא.
המשכנו
בחיינו די במנותק, למרות ששנינו למדנו בטכניון, ובני זוגנו למדו באותם
קורסים באוניברסיטת חיפה. שוב התקרבות מסויימת נרשמה, במיוחד בינה לבין
האישה שאיתי, סביב ההריון והלידה של בנה השני ובננו הראשון. התקרבות שלא
השקעתי בה רגשית, כי היה לי די ברור שלא ירחק היום ושוב תתנתק באחת, באופן
תמוה וחד צדדי.
בבוקר
שבת חורפית למדי של חודש מרץ 1993, כשהאבא והאישה בילו באופן מסורתי את
שבוע הנופש שלהם בים המלח, קיבלתי טלפון מהאבא. לשאלה הסטנדרטית "מה
העניינים, אבא?" ענה "לא טוב, היתה תאונה, אורלי נהרגה וכל האחרים נפצעו,
אנחנו בדרך לבית חולים ברחובות". הייתי בהלם של חוסר יכולת להאמין, להגיב
ולעכל. המחשבה על אישתו של האבא, בת יחידה להוריה, שמאבדת את ביתה היחידה,
החרידה אותי. גם הדאגה לאבא הפצוע (לא הבנו שמצבו לא קשה) ולמשמעויות לגבי
מצבם וגורלם של הילדים הקטנים (שנה וחצי וארבע וחצי) היתה מטרידה מאד.
כל
היום ישבנו בהלם, מתקשים לעכל, מתעדכנים טלפונית לגבי מצב המעורבים
והקרובים במעגלי הקירבה הראשונים, ובמיוחד אשתו של האבא שלי. רק למחרת,
בחנות חלקי החילוף של האחים יונס, כשקניתי כמה חלקים לטיפול דחוף באוטו
שיאפשר נסיעה ארוכה להלוויה, כשהתבוננתי בתמונתה שבעמוד האחורי של העיתון
נשבר בי מחסום הכאב וההלם, ובכי מטלטל ונטול מעצורים פרץ ממני, משתחרר רק
באוטו אחרי לא מעט דקות.
מאז
עברו שנים, הילדים התבגרו, האבא ואשתו מזדקנים יחד בסוג של חיים נורמאליים
(למרות לא מעט בעיות בקשר שלנו בעיקר איתה), הבעל האלמן התחתן בשנית
ונולדו עוד שני ילדים, אבל הכאב עדיין נוכח. וגם אצלי, בכל 15 לפברואר שהיה
יום הולדתה (חדשיים ויום אחרי), אני נזכר בה בכאב, ובכאב רב יותר על האימא
שידעה את האסון שקשה לדמיין קשה ממנו.
אני מניח שלא הייתי מתפנה לכתוב עליה, אלמלא המבצע בבלוגיה העוסק בתאונות הדרכים ובמחיר החברתי הקשה שהן גובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)