התרבות בדרכים

הנושא החם בבלוגיה בימים אלה הוא הנושא הכאוב של תאונות הדרכים.

כשקיבלתי את ההודעה על ההתגייסות לנושא, והזמנה לכתוב משהו אישי בנדון, ישר עלה בראשי הסיפור האישי שלי עם אורלי, שתוכנון להיכתב מתישהו במסגרת סדרת הרשומות בנושא החברים שלי, למרות שפה זה משהו יותר משפחתי. וזה אכן מה שעשיתי.

גם נזכרתי בעוד כמה ממתי לאורך השנים, החל מזאבי קירס, הילד היפיוף מהשכונה, בן גילו של אחי, שבנופש משפחתי בכינרת נהרג בהיותו בן 5.

גם נזכרתי באביה של שכנתי היפה שרי, שבתאונה קשה נהרג ברגע והשאיר אותה, את אחיה ואת האישה שאיתו להתבגר בלעדיו.

גם נזכרתי באייל לילינג, שהיה איתנו בקורס טיס. אחרי שעזב המשיך בתותחנים, יצא לקצונה, ובלילה שאחרי קבלת הדרגות נהרג.

ואחרי הפרסום נזכרתי שגם רונן מאיו, שהיה איתנו בקורס טייס ועזב, נהרג אף הוא בדרכים, וגם מוטי שפי, שהיה איתי החל מגן חובה ועד סוף התיכון, והפליא לנגן בכינור, קיפח את חייו בתאונת אופנוע.

זה כל מצעד מתי בתאונות, לפחות אלו שיצא לי להכיר מקרוב. ואני מניח שיש כאן סביבי רבים שמצעד מתיהם ארוך וכואב הרבה יותר, לפחות בהיבט הכמותי. והמכה הזו היא מכת מדינה כבר המון שנים. ועל זה דווקא רציתי לכתוב קצת יותר.

תמיד הייתי חשוף לדיון המסורתי שבו מצד אחד רשויות הממשל והחוק מאשימות את הנהג – שנוהג באופן לא זהיר, לא אחראי ומהיר מדי (בד"כ) ולכן יש להחמיר את האכיפה, להנימך את המהירות המותרת לרמה מגוחכת של 90 קמ"ש, כי הרי כולם עבריינים (מה שנכון) ואם ניתן אצבע ירצו את כל היד וישתוללו הרבה יותר.

מן הצד השני, שלאורך השנים החזקתי בו בעצמי, היו אלה שהאשימו את התשתיות הלקויות (שהינן לקויות האמת, מבלבלות ומוזנחות), את המשטרה שעסוקה במקצועה לתפוס עבריינים ולא למנוע תאונות (וגם זה בהחלט בצדק), את הממשל שמאזן את תקציבו מקנסות, מיסים על דלק , ביטוח, ורכש מכוניות רבות כתחליף לאלה המחוסלות בתאונות, תוך גריפת 100% מס.

ובכן חברים, לא נעים להודות, אבל כולם צודקים. ולכן כנראה שלא יהיה כל שיפור בתמונת התאונות. ולמסקנה אני מגיע אחרי שהות של שנה וחצי בקליפורניה. זה לא רק התשתיות (שאכן טובות בהרבה), זה לא האכיפה (המוגברת כאן), זה גם לא רק כלי הרכב הטובים יותר (בהרבה), ואפילו לא הנהגים הממושמעים יותר (במובן הפשוט של המילה). זה משהו עמוק הרבה יותר, הנוגע לתרבות וסגנון החיים.

והתרבות בארץ עצבנית, נרגנת, לא מתחשבת, מתלהמת ותוקפנית. זה בא לידי ביטוי בכל התחומים, ובכל שכבות האוכלוסיה. וכמובן שגם בהיבט של ההתנהגות בכביש. נהגים בארץ חותכים אחד את השני, כועסים בטירוף אחד על השני (מצפצפים, חוסמים, מפריעים, ואפילו דוקרים בעצירה הראשונה). ההתיחסות ההדדית בכביש היא מין סוג של מלחמה – על מקום בתור לרמזור, על חנייה, על כבוד. וממרחק, המאפיינים הלא מחמיאים הללו של התרבות הישראלית נראים רעים הרבה יותר.

והמסקנה מכך עגומה מאד. כי אני לא בטוח שיש סיכוי לשינוי מהותי בתמונה הכואבת של התאונות, ללא שינוי תרבותי התנהגותי כללי, שיוביל לכבוד הדדי, נימוס ורוגע. כי ללא אלה, בכל היבטי החיים, לא יהיה גם שקט בכבישים. ולא ברור איך המהפיכה התרבותית השקטה הזו, שכ"כ נדרשת, תתאפשר.