225 עמ`, 2008. הוצאת אופיר
הקדמה
קודם כל, וחשוב במיוחד שוב פעם – גילוי נאות: כמו בהמלצה הקודמת על ספרה הראשון של יונה, תחנות בזמן, אין לי כוונה גם פה לכתוב פה סקירה אובייקטיבית, אני לא אובייקטיבי בכלל, ויש לי עניין אמיתי לסייע ליונה ולקדם את הספר הזה במידת האפשר.
ושוב אחזור על דברי מאז, שאת יונה, היא dyona, הכרתי כאן בבלוגיה בתפוז. מצאתי את הבלוג שלה, היא את שלי ונוצרו קשרים וירטואליים חיוביים. תוך כדי היכרות, ותגובות על סיפוריה מהם נהניתי, הבנתי שהוציאה לאור שני ספרים – קובץ הסיפורים הנוכחי, ורומן נוסף. עם התבססות ההיכרות, "שוחחנו" על הקשיים שחווה מי שמנסה להוציא לאור ספר, ועל כך שזה ממש לא פשוט.
באיזה שלב הציעה יונה לשלוח לי את הספרים לקריאה, ואם ימצאו חן בעיני אז שאכתוב עליהם ואנסה לסייע לה בספריה המקומית כאן ובכל דרך שתימצא.
בקיצור, הספרים הגיעו, קראתי ונהניתי מהראשון והיה לי עונג מיוחד לפרגן ולהמליץ עליו. לספר השני, הרומן, לקח לי טיפה יותר זמן. הייתי צריך למצוא עבורו את מצב הרוח הנכון והמתאים ולא לאלץ את עצמי לקרוא. וכך עשיתי.
ועכשיו לספר:
כרגיל, גם מתוך עצלות וגם מתוך עניין לתת לספר לדבר בעצמו, כפי שנהוג על הכריכה האחורית, להלן הדברים, באדיבות "סימניה":
המכתב שמקבל אילן מאמו, שבוע לאחר מותה, מטלטל טלטלה עזה את חייו ומשנה מן היסוד את כל אשר האמין בו עד כה. סוד שהיה שמור שנים ארוכות נחשף ומאלץ את אילן להתמודד עם מציאות חדשה ומפתיעה עבורו ועבור כל הסובבים אותו. מאותו רגע שבו מתגלה לאילן הסוד ועד לסיום המפתיע, חייו שוב לא יחזרו להיות כשהיו. מסכת הקשרים העדינה הנרקמת בינו לבין דמות חדשה הנכנסת לחייו סופגת זעזועים ומקבלת תפניות נוכח מהלך האירועים האינטנסיבי שבו מתפתחת עלילת הסיפור. העלילה מתרחשת בישראל ובפריז וגיבוריה מתמודדים, איש, איש בדרכו, עם ההפתעות הנוחתות לפתחם. במהלך העלילה עולות שאלות כגון האם קיים עונש משמים? והאמנם "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? הסיפור נטוע בהוויה הישראלית בת זמננו, משולבים בו אירועים מכוננים מחיי המדינה והוא כתוב בסגנון קולח ומרתק. זהו ספרה השני של יונה דורון, מורה לשעבר שפנתה לתחום הכתיבה. ספרה הראשון , קובץ סיפורים קצרים ששמו "תחנות בזמן", יצא בהוצאת אופיר.
רשמי קריאה (וזהירות כי יש ספויילרים שלא יכולתי להימנע מהם):
הספר כתוב טוב, בעברית יפה האופיינית ליונה, וכולל כמה טוויסטים מעניינים ומפתיעים בעלילי. אבל לי אישית היה קשה להתחבר אליו. ומכיוון שיש לי את כל הכוונה לפרגן, היה לי חשוב להבין מה הקשה עלי את ההתחברות לעלילה הכ"כ ישראלית שבספר. ועל כן השקעתי לא מעט זמן ומחשבה לפני כתיבת הדברים פה, כחודש מסיום הקריאה.
ובכן, קודם כל הספר (וקשייו שלי איתו) הביא אותי להרהר יותר על אבי, שגם הוא כמו כמה מגיבורי הספר, וגם יונה עצמה (כפי שהבנתי) הינו בן יחיד להוריו. והקושי שלי להתחבר לאותו דחף חזק למציאת שארי משפחה נוספים, שהיה לי מוזר בתיאור בספר, הביא אותי להיזכר באבי. גם לאבי היה חסר אח, ואפילו היה מהרהר בסוג של סקרנות איך היה יכול להיות לו אימו לא היתה מפילה את אחיו הבכור (והעובדה שאני בכלל מודע לאותו הריון נפל, מצביעה על הדחף הזה שהיה לו). אז במובן הזה אני מודה ליונה ולקריאה העיקשת שלי, שקירבה אותי במחשבה להבין ולהזדהות עם אבי וכמיהתו לאח, מתוך החוסר בכזה.
עניין נוסף נגע לסגנון הכתיבה. ליונה שפה עברית צחה ותרבותית. נועם הליכותיה וטוב ליבה מתבטאים בבחירת המילים ואיפיון הדמויות, שגם הן הינן טובות בעיקרן, תמימות משהו, תרבותיות ומנומסות. ואני, שבחיי ראיתי גם משפחות לא אידיאליות (אם אתנסח בעדינות) היה לי לא נוח עם הנועם הכללי השורה על רוב הדמויות ועל האירועים המרכזיים בעלילה. וגם האירועים הפחות תמימים, כשמתוארים בצחות לשון תרבותית, הם מאבדים משהו מהעוקץ והארסיות הישראלית המוכרת. אבל בהמשך זה הביא אותי לחייך דווקא בסוג של חיבה כלפי יונה ודמויותיה טובות הלב.
ולסיכום:
לא היה לי קל איתו, אבל לא מצטער לרגע.
המלצות וביקורות נוספות:
· טריה מאתמול, בבלוג של המוזהבת
· של מנורה בבלוג
· אצל אילה56 בבלוג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)