יום שבת, 22 באוקטובר 2011

הרהורים בפרשת השבוע

התמונה מהרשת
יסלחו לי חברי שומרי המסורת, אבל פרשת השבוע בעיני ובעיני רוב הישראלים היתה פרשת גלעד. נראה היה כי כל המדינה עצרה את נשימתה לראותו חוזר שלם לחיק משפחתו.
אני בטוח שגם המתנגדים לעיסקה שמחו על חזרתו מהשבי הארוך. התנגדותם לעסקה לא היתה קשורה לחלק הזה, אלא למחיר ששולם בשחרורם של יותר מאלף מחבלים, חלקם כבדים, ורובם היום אחרי מאסר נינוח, מלומדים הרבה יותר בתורת ההרס, הטרור והחבלה. אבל בסה"כ נראה שהיה רוב משמעותי מאוד (קראתי שכ-80%) שתמך בביצוע העיסקה הבעייתית. ואני מוצא עצמי ממשיך ומתלבט לגבי דעתי (הבלתי חשובה) בעניין. שמח מאוד על השחרור ומתקשה להירגע מהמשמעויות שלה והמחירים העתידיים שהיא עלולה לגבות בעתיד. אני רק מברך על כך שלא אני הייתי צריך להצביע על קיומה של העיסקה. ומכיוון שמצאתי את עצמי מבולבל בגיבוש העמדה בתגובות לרשומות של אחדים מהחברים פה, אני אנסה לנסח את עצמי טוב יותר וקצת יותר מסודר.
מחוזקים?
הנקודה הראשונה שעלתה בראשי היא האם יצאה ישראל מחוזקת מהעיסקה הזו או מוחלשת. מצד אחד, יש את תחושת החוזק המוסרי הערכי שעולה מקיומה של העיסקה, שהמדינה דואגת לחייליה, שאינה מפקירה אף אחד לגורלו, ושערך חיי אדם עומד אצלינו בראש סולם העדיפויות. אין ספק שאין לי כל ויכוח על הטיעונים האלה. בעיני עצמינו (ואני עדיין ישראלי לעניין הזה) אנחנו בהחלט מחוזקים. אבל אנחנו לא לבד, ונראה שביחס ליתר הבריונים של השכונה יצאנו מוחלשים דווקא. שפרחח קטן וחסר רסן מהשכונה העזתית הצליח להוריד אותנו על הברכיים, ושנחישות ונכונות להקרבה מצידם יצליחו בסוף להביס אותנו. חיזוק לתיאורית קורי העכביש של נסרללה. והרי כל קונספט ההרתעה בנוי על תפיסת העוצמה שלך בידי היריב, ודי ברור שההתרעה הזו יצאה פה פגומה.
צורת החשיבה
לא נעים להודות, אבל התחושה שלי היא שהציבור הישראלי הפסיק לחשוב מהראש והתחיל לחשוב מבלוטת הדמעות. מחפש ריגושים ובוחן לפיהם את המציאות. כל פסטיבל השידורים, שהדים ממנו הגיעו כמובן עד אלי, יצר תחושה של הצגה גדולה, הצגה הכי טובה בעיר שכולם חיכו לה.
זכור לי שמעט אחרי החטיפה ריאיין ירון לונדון את אחד הפוליטיקאים הביטחוניסטים (אולי יעלון). ושאלתו היתה" "האם היית אומר את אותו דבר (נגד עיסקה) אם היה מדובר בבנך שלך?" אני בד"כ מכבד את לונדון, אך נראה היה לי כי תמיהתו זו, שהפכה נחלת הכלל, לגמרי אינה מן העניין. הרי אם היה מדובר בבנו של מישהו ממקבלי ההחלטות, ברור שהוא אמור היה להוציא עצמו מתהליך ההחלטה, שהרי שיקול דעתו מוטה עד מאוד. תפקידה של המשפחה לעודד כל הליך שיסיים את סבלם, ותפקיד ההנהגה לשקול היטב את טובת הכלל. לצערינו אלו לא תמיד עולות בקנה אחד.
מאמצי השחרור
כבר אחרי החטיפה החלו לדבר על עיסקה עתידית של אסירים תמורת גלעד החטוף. זה כשלעצמו יצר איזו משוואה, בעיקר בדעת הקהל העולמית, כאילו יש אזו סימטריה בין האסיר שבידיהם (גלעד) לאסירים שבידינו. לא בלט מספיק (וקראתי לא מעט) שהוא חייל שנחטף מעמדה, בעוד שאותם אסירים הם כאלה שהורשעו במעורבות אישית בפגיעה באזרחים וילדים. הם אינם לוחמי חופש או לוחמי גרילה, הם טרוריסטים. דיון שכזה מראש מבליט את הסימטריה שכולנו מסתייגים ממנה.
יש גם תחושה שניתן אולי היה להפעיל מנופי לחץ נוספים שלא הופעלו. גם במישור הצבאי אחרי החטיפה והפעילות בעזה הושג הסכם הפסקת אש שהשאיר כאמור את גלעד שם. אז מה הועיל אותו מבצע?
וכמובן עלו לא פעם טיעונים על מנופים נוספים – העברת הסחורות לשם עבדה באופן רצוף, כספים מהעולם הוזרמו לשם במסגרת מבצעי סיוע וסתם בשיגרה. האם לא ניתן היה לללחוץ יותר גם בהיבטים האלה? לאורך התקופה קראתי טענות שלא נעשה מספיק בכיוון הזה, ואני נוטה להאמין להן.
אני מאוד מקווה שהלקחים המתאימים יילמדו מהפרשה, כי יש לי חשש כבד שלא ירחק היום ונצטרך ליישם את אותם הלקחים. הם כבר הצהירו שהם מתכננים את החטיפה הבאה (עד לשחרור אחרון אנשיהם), ולצערי, כפי שדיווחתי פה פעם, אני לא משוכנע שהמערכת הצבאית ערוכה טוב מספיק למנוע את אותה החטיפה. והלוואי ואתבדה.

איחולים לביטחון, שלום ושלווה לכולנו
ושבת שלום.

נ.ב. למי שמודאג, קיבלתי מסר מרגיע מבני (הבלוגר). הוא בבית חולים ונבצר ממנו לעדכן בעצמו, אבל הוא בסדר. נמשיך ונחזיק לו אצבעות ונאחל לו רק בריאות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)