יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

התחלה של משהו יפה / ליזי דורון

256 עמ`, הוצאת כתר 2007.
לפני כמה כמה שנים בודדות, החלו לטפטף למרחב הוירטואלי שאני חשוף אליו המלצות על ספריה של ליזי דורון. זה היה גל חזק שממנו הבנתי שראוי שגם אני אטעם ממנו. עבר קצת זמן, ובנסיעה הקודמת לארץ אספתי את זה מהמדף של יודן. לא זכרתי במפורש מי הראשון שאיתו כדאי, אז פשוט ליקטתי את זה. והנה, אחרי סיום "קשר עין" הייתי בתנופת קריאה אז לקחתי את המעדן הזה שכיף לי לבוא ולהמליץ עליו.
על הספר – הכריכה האחורית מאתר Read4Free:
שדרנית הרדיו משולחת הרסן עמליה בן עמי שוב הדהימה את מאזיניה. "לסיום תוכנית הלילה אשמיע לכם שלאגר מהלאגר", הודיעה למיקרופון, והשמיעה את "פונאר": "שקט, שקט, בני, נחרישה, פה צומחים קברים..."
השידור יחולל גל הדף בחייהם של שני גברים: האחד הוא חזי זוננשיין, פרופסור להיסטוריה בסורבון; האחר הוא גדי גרין, מיליונר בעל רשת אופטיקה בניו יורק. הם מאוהבים בעמליה הפראית עוד מילדותם המשותפת בדרום תל אביב, וכמו אז, גם עכשיו היא חומקת משניהם. אך הפעם מדובר כנראה בבריחה שאין ממנה חזרה.
ליזי דורון משרטטת משולש דרמטי של געגוע והחמצה המקיף שלוש יבשות אך שורשיו נעוצים בפלנטה אחרת. הוריהם של עמליה, גדי וחזי באו מ"שם" והטראומה של המלחמה ההיא מהדהדת גם בחיי ילדיהם. ואף-על-פי-כן, סיפוריהם נוגעים לא אחת בהומור שחור וחושפים עולם הזוי שבו מוכרי בייגל מברוקלין יוצאים לטרק במיידאנק, בתו של נאצי משחזרת בלהט בתי-כנסת חרבים ושברי מצבות מפולין משמשים מיצג אמנותי בגלריה תל אביבית.
התחלה של משהו יפה הוא ספרה הרביעי של ליזי דורון. קדמו לו "למה לא באת לפני המלחמה", "היתה פה פעם משפחה", ו"ימים של שקט", שתורגמו לגרמנית ולצרפתית.
ועוד:
זה סיפורה של השואה, שדרך הסיוטים של ההורים מחלחלת בלי כוונה לדור השני. וכך בלי כוונה, הופכים גם הילדים לסרוטים, לאבודים, לכאלה שמתקשים למצוא איזונים נכונים בחיים.
שלוש הדמיויות קשורות אחת בשניה מילדות. הם גדלים יחד, מתמודדים עם הקשיים של החיים בצל ההורים הפגועים ועם המציאות הלא פשוטה של חיים בארץ.
הספר מחולק לשלושה חלקים. כל שליש מוקדש לאחד מהשלושה המספר את סיפורו בזמן ההווה של הספר ובזמן ילדותם המשותפת בשכונה העלובה ההיא.
על חוויית הקריאה:
לרוב לא קל לי לקרוא ספרים שמספרים אותו סיפור מזוויות אחרות. גם לא קל לי עם קפיצות הזמנים – כל פסקה בזמן אחר. אבל הספר הזה קולח, סוחף, מרגש, מצחיק ומכמיר לב. מזמן כבר לא נסחפתי עם ספר ככה, בהנאה של התמסרות וטלטלות רגשיות. למרות שלא גדלתי בדרום תל אביב, ולא בדיוק באותן השנים אלא כמה שנים מאוחר יותר, הדמויות הזכירו לי כמה מהדמויות של ימי ילדותי, שצל עברם הנורא ניכר היה בהם.
לסיכום:
הבנתי שהספר הזה נחשב דווקא לאחד הפחות טובים שלה. אם כך, אני להוט להכיר עוד, ומהר. כי נראה שביני לבין יצירתה של הסופרת הזו, יש בהחלט התחלה של משהו יפה. מומלץ בחום!

ולמי שמעוניין, עוד על הספר:
אתר טקסט
אורית קמיר

חוצמזה, מקווה שהבלוגיה תתאושש מהר מהתקלות שבעקבות השדרוג, ונהנה כולנו ממערכת יציבה וטובה יותר.
ומקווה שלא יסתבר לי שהקרבתי את הרשומה הזו למערכת לא בשלה מדי (עדיין), בפרסום הזה.
בתקווה לסיום טוב לפרשת שליט הארוכה והאומללה
ואיחולים לחד שמח ומהנה לכולנו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)