142 עמ`, הוצאת מסדה 1975, מאנגלית – שמואל אילון.
רקע:
לפני כמה שבועות יצא לי לשוחח עם חובב ספרים כמוני, שכמוני קונה לא מעט. שאלתי אותו איך הוא בוחר מתוך המלאי את מה לקרוא כשמגיע הרגע. "אני קורא לפי סדר הרכישה" ענה בטבעיות. אצלי זה לגמרי אחרת, כל ספר שמגיע מונח אחר כבוד ומחכה על המדף שהמוזה תתאים ומשהו יקרא לי לבחור בו מהשפע שסביבו. כבר כתבתי על זה פעם די מזמן כאן. אבל על שיטת FIFO שכזו (First In First Out) לא חשבתי בכלל בהקשר הזה. ומאז יש לי תחושה לא נוחה ביחס לכה ספרים שנמצאים אצלי כבר למעלה מ-30 שנה בהמתנה. אז בגלל העניין בחרתי בו.
הספר היה להיט גדול בשנת 1975, כשיצא לאור בארץ. איכשהו (לא שוכר איך) הוא הגיע אלי כנראה שבשנת 1977, ומאז מחכה להזדמנות שלו.
על הספר – כמקובל, הכריכה האחורית מאתר סימניה:
ספר מותח ומרתק על הרפתקה מופלאה ונועזת מעין כמוה. הסיפור נקרא כעלילה דמיונית אשר לא תיאמן, ואף על פי כן הוא אמת לאמיתה. תור הירדאל חקר את אורח חייהם ותרבות של הילידים הפולינזים. דמיון במנהגים, בפסלים ובביטויי לשון שבין הפולינזים לאינדיאנים היושבים בפרו הביא אותו להשערה, שראשוני המתיישבים הגיעו לאי פולינזיה מפרו בתקופה הפרהיסטורית. אנשי מדע ידועי שם ביטלו השערה זו בטענה, שקשר ימי בין שני המקומות בעת ההיא לא היה אפשרי. כדי לאשר את השערתו התקין הירדאל רפסודה במתכונת הרפסודות הקדומות והפליג ב1947-, יחד עם חמישה חברים, למרחבי האוקינוס במסע עתיר סכנות וחוויות מופלאות. קורות המסע מתועדים ב``מסע קון טיקי``, שזכה למליונים קוראים בעולם ולכמה מהדורות בעברית. הרפסודה קון טיקי הוכנסה למוזיאון של אוסלו, ולמחבר הנורבגי, שהראה כי אינו נופל מאבותיו הוויקינגים הידועים, הוענק אות הצטיינות מטעם מלך נורבגיה.
על חוויית הקריאה:
התחלתי את הספר מתוך מחשבה שאני הולך לנטוש אותי די מהר. מעין חובת מצפון לספר שחיכה אצלי כמעט 35 שנה, שאולי התאים לי לגיל הנעורים אבל לא בטוח שיקלע לטעמי היום. אבל איכשהו המשכתי ונתפסתי אליו. וזה לא היה פשוט, כי להגדיר את התרגום כמיושן זו ממש לשום המעטה. לא מתרגמים כך כיום, וטוב שכך. איל לי חשק לדפדף לאחור ולהביא אינספור דוגמאות, אבל זה היה ממש לא נעים. גם לא ברור למה הוא קורא לדולפין ולדג כלשהו באותו שם. זה מאוד מבלבל. וגם מוזר לקרוא ספרים ישנים שכאלה, שהנייר העצי שלהם לא מאפשר לסימניות ה- Post-It השקופות שלי להחזיק מעמד יותר מכמה הדבקות נוספות. אבל היו כמה דברים שהיו מעניינים, שמשכו אותי לקרוא עוד:
דבר ראשון שהיה לי מוזר הוא הקלות של יציאה להרפתקה וגיוס מתנדבים להצטרפות. מהספר עולה שהיה די קל לגייס את המתנדבים למסע הזה. נראה שהיו אז לא מעט חיילים משוחררים, אלה שחזרו ממלחמת העולם וחיפשו אקשן אחר להשקיע בו את האנרגיה העודפת שלהם.
דבר נוסף הוא סוג של הרפתקנות חסרת אחריות שבהכנות לאותו המסע. נראה לי שאם היום היתה יוצאת משלחת מחקר דומה, זה היה מלווה בשנים של מחקרים זרימה ימית, כיווני רוחות, על תהליכי ייצור לאותה רפסודה, מלווה בתהליכי בקרת איכות וכן הלאה. וגם במסע עצמו יש לי הרושם שאף אחד לא היה יוצא ללא ליווי צמוד של ספינה מלווה (להשגחה), בטח שלא למסע כזה ארוך של כ-100 ימים בים. הרי מה היה קורה לו מישהו מהצוות היה חולה?
בספר "חיי פיי" (מומלץ) שקראתי די מזמן מסופר על שיט אחר באוקיינוס, אבל יש דמיון בין הסיפורים. אחד הדברים שלכד את תשומת ליבי היה התיאור של שפע הדגים שבאוקיינוס וצפיפותם הרבה. היה מעניין, אבל התייחסתי לזה בעירבון מוגבל, שהרי מדובר על ספר בדיוני. אבל פה שוב מתואר השפע העצום הזה בדגים בים, כאילו כל הים הוא מרק גדול וצפוף של דגים רבים מסוגים שונים. בהחלט מעניין.
ועוד בעניין הדגים, לשם הפגת השיעמום הם צרים שם לא מעט דגים. הרבה מעבר לצרכי התזונה שלהם. לפעמים זו ממש התעללות. ברור שזה לא מה שהיה קורה היום, וברור שזה לא היה מתקבל בקלות ובהבנה. עוד נראה שצדו שם לא מעט דולפינים. אני לא משוכנע שהוא התכוון לדולפינים יונקים ולא לדגים שכך המתרגם כינה אותם, אבל הרושם הוא שגם כאלה ניצודו לא מעט. נראה שהיחס לערכם של חיי היונקים הימיים בפרט, ושל כלל היצורים החיים בכלל שונה היום. וטוב שכך.
גם תרבות הפוליטיקלי-קורקט לא נוכחת בספר. אין בספר כל היסוס כשהכותב מכנה את התושבים ילידים, מסווג אותם לפי צבעי העור וכו`. לא נראה שבכתיבה עדכנית זה היה עובר.
לסיכום:
לא בטוח שהייתי מתכנון על הקריאה שלו היום, ומן הסתם לא הייתי טורח להשיג אותו. אבל לא מצטער בכלל שקראתי. סה"כ נהניתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)