קצרים 8-14

הנה הסתיים גם אוגוסט. גם החודש תשומת הלב היתה במסכי החדשות, עוקב בדאגה אחר רצף הפסקות האש והתסכול בהתנהלות למול השכנים החמודים (שמתם לב שיש להם כמובן את מוחמד, אבל גם את חמוד, מחמד, חמיד, חמדאן, חאמד, אחמד, מחמוד, מחמיד. כמה חמד יש אצלם. לקנא..). אבל בניגוד לחודש הקודם, בכ"ז יש מה לספר הפעם. הנה רשימת האירועים ששווה להתייחס אליהם:

אורחים
גלעד, חבר של אביב, עזב אותנו וחזר לארץ בתחילת החודש. וכבר נמצא איתנו חבר נוסף שלו, עמרי. נחמד לארח אורחים מהארץ. בנוסף, זכינו לארח חברים מהארץ שהגיעו לסביבה לטיול ארוך. הם שכרו RV  (רכב המותאם למגורים), ויצאו לטיול גדול בטבע המהמם שבסביבה. אצלנו הם התארחו ליום, והיה ממש כיף, ובהמשך פגשנו אותם בווגאס (אספר כבר בנפרד). איזה כיף שבאו

אתגר דלי הקרח
הנהלת תפוז אותגרה בעצמה, ואיתגרה אותנו הבלוגים בעניין הזה. למי שאולי לא שמע (היה על כוכב אחר, או משהו כזה), מדובר על יוזמה להגברת המודעות למחלת ה-ALS. המחלה הנוראה שגורמת לשיתוק ההולך ומתפשט בגוף עד שאינו מאפשר נשימה עצמאית, דיבור, אכילה וכל תפקוד גופני שגרתי. בארץ יש כ-700 חולים, שזה הרבה יותר ממה שחשבתי, וביניהם גם בלוגרית משלנו – מדליקה, מקסימה, אופטימית ושנונה. שושי שמה, ואת הבלוג היא מכתיבה עם עיניה. בהחלט בלוג מומלץ, שבו יש כבר 665 רשומות. הרבה כבוד לה!

האמת היא שהאתגר הזה נראה לי אידיוטי למדי – מה לדלי קרח ולמודעות?! הזכיר לי את הבדיחה הפייסבוקית של גורי אלפי (האשכים על הפנים), שגיחך על היוזמות הללו. אבל היוזמה תפסה תאוצה רצינית עם ההירתמות של ביל גייטס, צוקרברגר, ג'ורג' בוש ועוד הרבה אחרים מפורסמים ורציניים. אולי זה אידיוטי, אבל הצליח בגדול.

ובכן, לאתגר היתה חלופה – דלי מי קרח על הראש או תרומה של 100$ (או 100 ש"ח בארץ), לעמותות המסייעות לנושא. בארץ מצאתי שתי עמותות - עמותת אטלס ועמותת ישראלס. היה קל יותר להעביר את התרומה לשניה מהשתיים, וזה מה שעשיתי.

זבובונים באישונים
בפעם הקודמת הזכרתי את I fucking love science, שמעשיר לי בדחיפה ידיעות מדעיות כלליות חביבות. החודש למדתי ממנו משהו חשוב, שהציק לי זמן מה ושכחתי לשאול את רופאת העיניים בבדיקה השגרתית – מהותם של ה-'זבובונים באישונים', אותם מין חוטים קטנים שמשוטטים לנו בשדה הראיה ומציקים. ביוחד כשמתבוננים בדף לבן או בשמים כחולים. Floaters קיראים להם, והם חלקיקי רקמה שצפים להם בנוזל העין. לא מזיק, רק מציק.

פרוייקט 100 ימים של אושר
יוזמה חביבה שוטפת את הבלוגיה, ואני בטוח שנתקלתם בה. נרתמו אליה עינבל, יערה, צביה, איילת (מטיילת), טל, עירית ועוד. כבר שנים שאני אומר שהבלוגיה עוזרת לי להבחין בחיים ברמת מודעות גבוהה יותר, במחשבה על הסיפור שאותו אספר. גם הצילום גורם להתבוננות רצינית ומודעת יותר. אז מתבקש שהתמקדות בדברים הטובים במטרה ללקט אותם תגביר את המודעות אליהם ואת האושר הכללי. איך לא חשבתי על זה קודם?! לא יודע אם ארתם לזה, כי זה נחמד לעשות, אבל אני לא בטוח כמה מקום יש לעוד מישהו בבלוגיה בנושא הזה. אבל זה כיף, ורואים את הכיף הזה ברשומות. תמשיכו, חברים.

בן החמאס
לרוב אני מדווח על חוויות שאני חווה, אבל הפעם חוויתי את הסיפור הבא באופן עקיף. לפני כשבוע קיבלה אשתי טלפון מחברה מקומית – "מתאים לך לצאת לאירוע מיוחד של מפגש עם 'בן החמאס' במוזיאון הסובלנות?" התלבשה ויצאה בזריזות, וחזרה נסערת מאוחר בלילה. 

המפגש כלל הקרנה של הסרט 'בן החמאס', שאנור להיות מוצג במקומות שונים בימים אלה, ושיחה עם אותו בן חמאס והמפעיל שלו בשב"כ. לי יצא לראות רק קטע קצר ביו-טיוב, בו הוא מדבר על הנושא. בהחלט מומלץ. ובהזדמנות מקווה לצפות בסרט המלא.

פירורים
חוצמזה, עוד כמה דברים ואירועים קטנים – ציינו יום נישואין (28, וותק רציני..), ציינתי בשקט לעצמי 1100 רשומות (ברשומה על ש'). גם אזכיר את הדלעות שמבשילות ואת ההתמדה המפתיעה במכון הכושר (בדיוק חזרתי). כאבנו מרחוק עם המשפחה על מותה של מגדי, נעצבנו ממותו הטראגי של רובין ויליאמס, וברוח עצבות זו גם אזכיר שהיום – הראשון בספטמבר הוא יום חג להורים ועצב לתלמידים, אבל היום היה אמור רובן לחגוג 50. וכידוע, הוא לא..

וכדי לא לסיים בנימה עצובה, הנה מראה חביב שראיתי בחנות DO-IT המקומית (משהו כמו הום סנטר), כשבקופסה ריקה על ערימת שקים, החתול המקומי תפס לו חרופ מענג. אז צילמתי (כי לא הגיוני שברשומת הקצרים לא תהיה אפילו תמונה אחת):

לסיכום

חודש חם, דביק, משוגע. עם האיסלאם העולמי שמשתולל בעולם וגם בארץ, עם העימות בעזה. נראה שהמתח עם הדת הזו פרץ לתודעה. מאוחר מדי לצערנו, אבל טוב שפרץ. נקווה שיינקטו הפעולות הנדרשות לבלימת התופעה, אם כי יש לי ספק אם זה יצליח.

איחולים לכל טוב ולביטחון, חברים
בהצלחה לתלמידים, וברוגע להורים.