פדיחות

כשעדי התחילה את השרביט הזה, נכנסתי לכוננות. הנושא הזה של פדיחות נהדר בעיני, וכל הרשומות שהעלו החברים עד עכשיו מוכיחות את זה היטב. אבל הרגשתי מבוכה קלה (שלא לומר סוג של פדיחה קטנה) – הסתבר שמערכת ניהול הזכרונות היעילה שלי הצליחה גם באופן די יעיל למחוק את זכרונן של המון פדיחות שאני יודע שיש לי, לרמה שהפרטים פשוט לא קיימים. ולא מצאתי שיטה יעילה לשחזור הזכרונות האלה.

בינתיים התרחשה לי כאן פדיחה קטנה נוספת. חיכיתי במתח לשרביט שיגיע גם אלי, אבל הוא בושש. אם הייתי פולני, בטח הייתי חושב שהפדיחות שלי לא מעניינות. אבל ייתכן שחשבתם שאין לי כאלה? ממש פדיחה. מזל שלאחר רמז עבה במיוחד הסכימה ליאור להעביר אותו גם אלי (תודה, חברה יקרה ).

ובכן, התקשיתי כאמול להיזכר בפדיחות, אז הלכתי ובדקתי את ההגדרות במילון. בויקיפדיה הגדירו פדיחה כבושה, ופתרו עצמן מדיון בדקויות. אבל פדיחה אינה סתם בושה, זה משהו קצת אחר, משהו שמביך ומביש אותנו, אבל לא באמת מעיד על אופיינו. כלומר מעיד באופן שגוי, כשהוא מאיר בנו משהו שלילי בנסיבות ספציפיות. זה לפחות מה שחשבתי במהלך הימים.

עוד חשבתי, שיש מיני פדיחות שונות. יש את אלה שקורות לנו אישית, כשאנחנו עושים את ה'בושה'. יש שמעשה מביש של מישהו קרוב אלינו משליך עלינו (זוכרים את אבא עושה בושות?), או כשהילד נכנס לטנטרום באמצע הקניון בדיוק כשהבוס עובג ואומר שלום מהוסס, וכד'. יש את אלה שעושיפ פדיחה, ואתם נוכחים לה ומגיבים באופן פדחני למדי כי לא יודעים איך להגיב. ויש את הספק פדיחה, כשלא ברור מי קלט אתכם בשטות ומה ההשלכות של הפדיחה, כי כזו שרק לעצמכם הרבה פחות מביכה, נכון?

בינתיים, כמעט כל רשומה בשרביט יצרה UNDELETE  לסיפורים דומים, שליקטתי לעצמי כהכנה לרשומה (בתקווה שהשרביט יגיע). אז הנה לקט מכמה אירועים מפדחים שהצליח לי לשחזר מהזיכרון, בקטיגוריות השונות.

רן כתב שהשאיר פעם את האוטו וחזר הביתה באוטובוס, והזכיר לי שני סיפורים מפדחים דומים /קשורים באוטו. הראשון קרה בטכניון, כשהגעתי עם האוטו. בסוף היום כמובן שכחתי מכל העניין וביקשתי טרמפ לכיוון הבית מאחד החברים. חיכיתו לו אולי חצי שעה, וכשהגעתי הביתה הבנתי את גודל השטות, כי הייתי צריך לשוב לקחת אותו. 

סיפור נוסף אותו סיפרתי פעם, קשור לאוטו. לקחתי את שני זוגות המפתחות (של אשתי ושלי) ויצאתי ליום לימודים מיוחד בחוף הים. אשתי הפעילה את כל קסמיה לאתר אותי שם, למבוכתי הרבה מול כל חברי ללימודים (בעידן שלפני הפלפונים).

עוד פדיחה מול קהל גדול קרתה לי בטכניון. ישבתי בשורה הראשונה בהרצאה באודיטוריום, יחד עם עוד כ-100 סטודנטים נוספים. כשמאלי, תמיד ישבתי עקום כדי לכתוב על משענות הכתיבה האלה, שאתם בטח מכירים. על המשענת עמדה להתקרר כוס הקפה השחור שהכנתי לי בהפסקה, חצי שתוייה. ברגע מסויים היה נדמה לי שעם קצה דפדפת הכתיבה אני מעיף אותה על השטיח. אז בתנועה מהירה שלחתי יד לתפוס אותה, מעיף את כל תוכנה השחור והגרגרי על חולצתו הלבנה ומכנסיו של החבר שישב לצידי. נחנקתי ממבוכה והתנצלות, ויצאתי לסייע לו 'לכבס' מעט את חולצתו בכיור השרותים, כשאני ממלמל ללא הפסקה התנצלויות מגומגמות של מבוכה.

רחל כתבה שלא הצליחה לזהות אנשים מוכרים, והזכירה לי כמעט פדיחה, שהצלחתי לצאת ממנה איכשהו. כמה ימים אחרי סיום י"ב התגייסתי. במהלך שלושת השבועות הראשונים יצא לי להכיר שטחית מאות אנשים. והנה, ביציאה הביתה בתחנה המרכזית הישנה אני ממש נתקל בפנים זורחות שמברכות אותי ב-"הי עופר, מה נשמע, איזה כיף לראות אותך..." ואני עומד ותוהה מי זה בעל הראש העגול הגדול והגוף העגול שמולי, כשברור לי שאני מכיר אותו היטב. כנראה שהצלחתי להסתיר את הבלבול בשיחת סבבה כללית. רק כעבור זמן נזכרתי שזה חבר כיתה שלי, שלמד איתי יחד 3 שנים. התספורת הצבאית וההלם הכללי הצליחו לבלבל אותי ממש.

סיפור משונה קרה לי פעם, כשביקרתי קבלן הידראוליקה שאיתו עבדתי, לדון בכמה היבטים של הפרוייקט אותו הזמנתי ממנו בזמנו. בינתיים ירד הערב, וכשיצאתי מבין הבניינים, הפינה החשוכה שבאיזור התעשיה נצבעה באורות ניאון ורודים אדומים, שמרמזים על פעילות תעשייתית שונה במשמרת הלילה. יצאתי לרחוב ושם מולי עומד מכר שתוהה מה אני עושה שם. הסברתי, אבל היתה לי הרגשה מביכה שהוא מפקפק. לך תסביר (או תשתוק, או לא ברור מה) שאין לך אחות...

ועוד ספק פדיחה קרתה לי בחוף הים עם חברים מתישהו בגיל 20. נכנסתי למים הרוגשים עם בחורה שמצאה חן בעיני. עמדנו ושוחחנו בקו הגלים המתנפצים. בעודי משוחח ומביט ישירות לעיניה היפות, גל שוצף מזיז לה פתאום את החזיה וחושף את התוך הלבן היפה שהיה בתוכה. המשכתי להביט ישירות בעיניה, מתלבט אם להביך אותה בלהגיד לה את זה, או מה. אז שתקתי כמו אדיוט, כאילו שאני לא מבחין, והמשכתי ללהג. כמה שניות כאלה עברו ומישהו הגיע ובאדישות העיר לה על כך. ואני הרגשתי מטופש במיוחד מהמבוכה שלי.

טוב, נזכרתי כמובן בעוד כמה, אבל נראה לי שזה מספיק להפעם. ואולי עוד אכתוב על פדיחות נוספות, כי עלו בזיכרון עוד כמה סיפורים 

ומי שרוצה, מוזמן לכתוב בעצמו (אם יש עוד מישהו שלא קיבל את השרביט).

המשך שבוע טוב לכולנו, חברים
וכמובן, כבר אפשר לברך בשנה טובה ומתוקה