ריאליטי

התגובה האוטומטית שלי, כשראיתי את ההזמנה לכתוב על הנושא החם החדש – ריאליטי, היתה: "אני לא צופה כמעט בטלביזיה, וגם לא בתוכניות ריאליטי, אז הפעם אני פטור." אבל כשחשבתי על זה עוד כמה שניות הבנתי שזה היה אולי נכון (בערך) עד לפני כשנה וחצי, כשקנינו את הטלביזיה החדשה ומאז אני מוצא את עצמי צופה יותר.

גם עניין הריאליטי לא היה לי לגמרי ברור. אז הצצתי בויקיפדיה ללמוד קצת מה זה בדיוק, מה נכלל ומה לא בסוגה הטלביזיונית הזו. והבנתי שיש כמה סוגים עיקריים, כשהרעיון המרכזי הוא שבעצם לא מדובר על שחקנים אלא על אנשים מן השורה, שנחשפים למצלמה. גם הבנתי שזו התפתחות של כמה סוגות שקיבלו כיוון של ריאליטי: שעשועונים, תוכניות תעודה ועוד.

אם כך, זה לא כזה גרוע בהכרח, כמו שנטיתי לחשוב באופן מיידי ואוטומטי.  כי יש בסוגה המגוונת הזו הרבה תוכניות שאני ממש סולד מהן, אבל יש גם לא מעט כאלה שממש אהבתי ועדיין די אוהב. אז כדי להוציא את הדימוי העצמי שלי חבול פחות, ניסיתי לתת בהם סימנים, כדי להבין מה אני אוהב יותר (ולמה זה איכותי), וממה אני סולד (שזה כמובן זבל מזוקק).

ריאליטי דוקומנטרי
בדומה לתוכניות דוקומנטריות 'רגילות', פה יש חיבור של דוקומנטציה עם חייהם של אנשים רגילים (בערך, כלומר לא שחקנים). בסוגה הזו היו כמה תוכניות שאהבתי למדי: מחוברות, שנתנה לארבע נשים לתעד את חייהן, ודרך התיעוד נחשפנו הצופים להתמודדות עם נושאים שגרתיים שכל אחד מאיתנו מתמדד איתם. מחוברים שבאה אחריה היתה דומה, אם כי את התיעוד הוליכו 4 גברים. ואת מחוברים אהבתי עד מאוד, בעיקר בגלל בחירת הדמויות והנכונות שלהם לחשיפה עצמית שהפכה את התוכנית למרתקת עד מאוד. רך הצגת ההתמודדות קשיים ויומיום ביחסים זוגיים, ילדים, עבודה, דיכאון, יצירתיות, הצלחה, תסכול ומשפחה מורחבת, יכול היה הצופה (ואני גם) לקבל סוג של שיקוף למרכיבים בחייו שנדונו, כל פעם בפרק אחר.

תוכנית לא דומה, אך מרתקת היתה "בטבעת זו" של גלית גוטמן (היה יפה לראות שלדוגמנית יש ראש על הכתפיים), בה היא משוחחת בקצרה עם הפסיכולוג דר' משה אלמגור על היבטים שונים של בעיות בחיי זוגיות, כשלהמחשה מביאה את סיפורן המתועד של כמה זוגות מן הישוב שהתנדבו (כנראה) לעניין. הם התמקדו בנושאים כמו: גידול ילדים, בניית ושיפוץ הבית, עזיבת הילדים את הקן, נאמנות, סקס, המשפחה המורחבת, ועוד נושאים שכל מי שחי בזוגיות מכיר (ברמת כזו או אחרת).

אז נכון שיש בסוגה הזו מרכיב שעלול להיות צהוב, ואולי גם מציצני, אך אלה לא באו לטעמי לידי ביטוי משמעותי בשתי התוכניות. כי הצהוב מחוויר כשהאנשים לא מוכרים, ואם הם כאלה (לפחות עבורי), אני לא חש בצהבהבות ונשאר עם התיעוד האנושי המרתק והמרגש לא אחת.

אבל יש זבל מרוכז גם בסוגה הזו, ודוגמה לכך זו התוכנית שמשודרת מבחוזותינו הנוצצים שמתעדת את משפחת Kardashian, משפחה מאוד עשירה מלוס אנג'לס, של אשת אופנה ובעלה האלוף האולימפי לשעבר, ושלל ילדיהם היפים, מטופשים וריקניים. סלבריטאות במובנה הדוחה ביותר.

הכה את המומחה
בסוגה זו כלולות כל התוכניות שבהן מומחה בתחומו יוצא להעניק מידיעותיו למי שזקוק להם, כשהתהליך מתועד במצלמה ומבליט את התועלת שאותם מקבלי הסיוע זוכים לו, במחיר החשיפה (התורמת לאותו מומחה כמובן). בסוגה זו פגשנו את סופר נני, העוזרת למשפחות שנקלעו למבוך ביחסים עם הילדים; באלון גל, שמסייע למשפחות שאיבדו את המצפן הכלכלי ונקלעו לחובות, לארגן את חייהם מחדש באופן מאוזן (כל עוד התמקד הזה ולא נעשה מומחה לכל); בלוחש לכלבים – סיזאר מילאן, שעושה קסמים בלחנך כלבים להתנהגות נאותה, ואת בעליהם לבסס את מקומו הנכון של הכלב כך שיבטיח אושר ואהבה לכל המשפחה. ויש עוד לא מעט (מסדרי הבתים, מתקן המסעדות וכו'), אבל אלה הדוגמאות שהבאתי.

אני די אוהב את התוכניות האלה, שמאפשרות להתבונן בבעיות של אחרים ולהשליך מהם על עצמינו, אגב למידה של כמה טכניקות ובעיקר – הבנה שניתן לשפר ויש תקווה. רק חשוב (לי) שהרמה המקצועית והרצינות תישמר, אחרת התוכנית מידרדרת ומקלקלת לכל המעורבים. זה מה שקרה לאלון גל, לדעתי, שהפך למומחה לכל, וגרם לסוג של הזנייה של תחום הייעוץ שאותו אני מכיר מקרוב.

תחרויות של כשרונות
לסוגה הזו שייכות כל התוכניות מהסוג של כוכב נולד, רקדן נולד, טבח נולד, מעצב נולד, צלף נולד, שיפוצניק נולד, מנהל נולד (עם דונאלד טראמפ) וכו'. כאן הפורמט לרוב דומה: סידרה שמתחילים בה אוסף של בעלי כישרון בתחום מסויים (אומנותי או מקצועי). דרך סידרה של אתגרים מקצועיים או אומנותיים מתאימים, מנפים כל פעם את זה שהפגין את הביצוע הפחות טוב, עד שנשארים עם האחרון שניצח את כולם לאורך שרשרת האתגרים הללו.

את הסוגה הזו אני לרוב די אוהב. אני אוהב לראות את ההתפתחות המקצועית, את הביצוע של האתגרים, את היצירתיות המופגנת. ותוך כדי נשירת המתמודדים אני לומד על התחום יותר, ומתחיל להבין לבד מתי זה טוב ומתי פחות. ונעזוב כרגע את האלמנט של ההתחברות הרגשית למתמודדים.

תחרויות כלליות
אלו התוכניות שמכניסות קבוצה של מתמודדים לסביבה מוגדרת, כשמופעל תהליך מיון וסינון עד שנשארים עם האחרון, אך ללא מיקוד יכולות ספציפי. בסוגה זו נכללות האח הגדול, הישרדות, היפה והחנון, קחי אותי שרון, ובטח עוד כמה שאני לא מכיר (וטוב שכך).

בניגוד לתחרויות הממוקדות, פה אין יכולת שנבחנת, לא אתגירם אמיתיים ולא כלום של ממש. וכל מה שמניע את אוסף המתמודדים בגן החיות האנושי הזה זו תאוות הפרסום (ואולי הבצע). זה מאוס לטעמי, במקרה הטוב, ולא ראוי מוסרית במקרה הרע. זה צהוב, בוטה, מכוער ברמה האנושית ומציצני באופן מביך. ומשום מה דווקא אלה זוכות לרייטינג גבוה במיוחד (לצערי).

ולסיכום
אני חושב שהקפתי כאן את רוב התוכניות המוכרות לי, אם כי בטח פספסתי גם פה, וחטאתי בשטחיות מסויימת. שהרי אפשר להרחיב בנושא הרבה יותר.
המסקנה אליה אני מגיע מהרשומה הזו מפתיעה גם אותי – תוכניות ריאליטי כשלעצמן אינן גרועות. מה שהופך אותן לכאלה אינו ההיבט הריאליסטי עצמו אלא הכיוון הצהוב והתגרני שאליו חלק מהמפיקים לוקחים את התוכניות. וכן, יש לא מעט חומר טלביזיוני שגורם לי הנאה.
יפה, רק בשביל התובנה הזו היה שווה להתעסק (באריכות) עם הנושא. בהחלט למדתי משהו 

שבת נעימה, מהנה ומוצלחת לכולנו, חברים!