317 עמ`, הוצאת כנרת - 2003, מאנגלית אסף גברון
רקע
זו לא קטילה, גם לא המלצה. אפילו לא סקירה חווייתית של הקריאה. כי לא סיימתי וכי דעתי לא מגובשת. אבל בכ"ז, יש כמה תובנות לגביו וכמה תירוצים לעצמי בנוגע לקריאה, ששווה לי לרכז יחד ולשתף בהם.
התנהלתי עם הספר המון זמן. חלק בגלל שהראש שלי לא היה בענייני ספרים (והספר לא היה מהסוג שהתאים עבורי להחיות בי את להט הקריאה מחדש). חלק בגלל הספר עצמו, כפי שארחיב בהמשך.
התקציר והכריכה האחורית
וכגיל שתבינו במה מדובר ואני אזכור על מה ולמה, להלן הכריכה האחורית (שוב, כרגיל, מאתר סימניה):
בחור אמריקאי יהודי, שלגמרי במקרה קוראים לו ג`ונתן ספרן פויר, יוצא לאוקראינה בתקווה למצוא את האישה שהצילה את סבו מהנאצים. ג`ונתן יוצא לחיפושים בלוויית שלושה בני משפחה מקומית: אלכס פרצ`וב הבלתי נשכח - מתרגם אוקראיני שמדבר אנגלית רצוצה אך מרהיבה; סבו של אלכס - אדם זקן ורדוף זיכרונות מלחמה; וסמי דייוויס ג`וניור ג`וניור - הכלב המשפחתי. ג`ונתן מוצא את עצמו במסע דון קישוטי על פני נופים מתעתעים ואל עבר היסטוריה לא צפויה. הכול מואר הוא מפגן יוצא דופן של כישרון, מקוריות, הומור וחוכמה - שילוב נדיר אצל סופר צעיר כל כך. ג`ונתן ספרן פויר נולד ב1977 - . הוא פירסם סיפורים בכמה כתבי עת. הכול מואר הוא ספרו הראשון, שזכה בפרסים רבים וראה אור ב24 - מדינות. "רומן ראשון מדהים ממש... הכול באמת מואר בספר הנפלא הזה של אמן מוכשר ופורץ גבולות." ניוזדיי.
וחוויית הקריאה שלי
היו שהתלהבו מאוד מהספר. אחרים הסתייגו. לחלק היתה ביקורת שהוא אינו אחיד ברמתו, וזה מה שאני הרגשתי. הספר מתנהל בשני מוקדים – בטיול של פויר לאוקראינה להתחקות אחר שורשי משפחתו, ובזמן עבר, ב-1791 והלאה, שם באירוע חריג החלה ההיסטוריה שאחריה הוא מנסה להתחקות.
אהבתי: חלקים מהתיאורים של העבר, חיי הקהילה היהודית (מוטרפת, מסוכסכת, שבוייה בשטויות דתיות); אהבתי גם את תיאוריו של אלכס, שיודע אנגלית של ספרי לימוד, ולכן מתבטא באופן משעשע ו"ליד" הטקסט שאותו הוא מנסה להעביר. וזה מאוד משעשע; גם אהבתי את דמותה של ברוד הילדה המדהימה שהינה הסבתא של הסבתא של הסבתא... של פויר.
לא אהבתי: קטעים הזויים מדי ורחוקים מסבירות, בנוגע לאירועים מן העבר הרחוק ההוא; גם בזמן הווה, לא אהבתי את אי הסבירויות שבתוך משפחתו של אלכס.
אכן, התחושה היא של חוסר אחידות ברמה. קטעים זורמים בקצב עם קטעים אחרים של תקיעה ואי הבנה לגבי מה כוונתו של פויר, ובשביל מה הכניס קטע כזה או אחר. הבילבול בעלילה עצבן אותי, וזה בערך מה שהביא אותי להחליט לזנוח בעמוד 110.
לסיכום
די ברור שהספר נכתב ע"י סופר לא בשל. כולו בן-27. היה לי ברור שיש פה פוטנציאל טוב יותר. אילו פויר היה מתפנה לכתוב אותו כעשור אח"כ, אני מניח שחלק גדול מהמניירות הספרותיות היו מפנות את מקומן לטקסט רציף וקוהרנטי יותר, ומאפשרות לי להנות הרבה הרבה יותר. הבנתי שבהמשך הספר אמור להשתפר (לא ברור מתי) אבל לא הגעתי כנראה לנקודה הזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)