חום

בימים האחרונים נשברו בקליפורניה שיאי חום של כל הזמנים (אלו שנמדדו). ביום שני, היום הכי חם של גל החום הזה, נרשמה הסביבתנו טמפ` קיצונית של 43 מעלות. וזה לא היה המקום החם ביותר בסביבה הרחבה. התחושה בחוץ היתה מאוד לא נעימה, בלשון המעטה. מזל שהלחות כ"כ נמוכה (18 אחוז בלבד) מקטינה את התחושה, והזוועה מורגשת פחות.

גם לנו עבר גל חום פרטי קטן, עם צננת שהחלה אצל הבת עוד בשבוע שעבר, עברה לליידי, ועכשיו תורי לנזול ולהדגים מה המשמעות של חום של צננת. מזל שהמזגן תקין, ובבית הנוכחי בן הקומה הבודדת התחושה נעימה למדי.

אבל לגל החום היה אפקט טראגי למדי, ועל זה אני רוצה לספר לכם, כי החוויה בהחלט לא היתה נעימה (בלשון המעטה, למי שטרם הכיר אצלי את הסגנון).

ובכן, ביום שבת בערב תיכננו הבת עם כמה מחברותיה לצאת לאיזה מועדון נוער מקומי. מכיוון שההורים של אחת החברות נסעו לכמה ימי בילוי בניו-יורק, והשאירו את הנערה עם אחיה בבית, קפצנו והבאנו אתה אלינו להתארגן ליציאה.

כמה דקות אחרי שהגענו, קיבלה הנערה שיחה מאימה, שביקשה ממנה לסור במהירות לביתם החדש שבשלבי שיפוץ, ולבדוק מה עלה בגורלן של הצ`ינצ`ילות שלהן. 5 הצ`ינצ`ילות (אחרי שאחת מתה מהתחשמלות עקב כרסום כבל חשמל) התגוררו בכלוב גדול ונוח למדי, שאליו הוצמד מזגן לקירור הכלוב השעות החום. כי הצ`ינצ`ילות לא סובלות חום של מעל 21 מעלות (בערך) בגלל פרוותן הסמיכה והמוכית. רק שבגלל תקלה בחשמל הפסיק המיזוג לעבוד. חברה גילתה את העניין, הפעילה מחדש את המזגן אבל חששה לשלומם של היצורים והקפיצה אותנו לבחון מקרוב את המצב.

הבת נכנסה לכלוב הגדול והציצה פנימה לתא בו הם היו. היא די נבהלה, ולא הצליחה להוציא אותם. גם הבת שלי שניסתה התחלחלה מהעניין. אז פתחנו את כל הדופן, ובפנים נתגלו כל החמישה שוכבים ללא תנועה. משכתי והוצאתי אותם בעדינות החוצה. הם היו חמימים. אחד היה נוקשה, והיה די ברור שהוא מת, אבל האחרים היו רכים וחמימים. אמנם לא חשנו כל תזוזה בגופם הקטן, אבל לא היינו בטוחים שאפשר להכריז על כולם כמתים. אז בסבב של שש ידיים (ולא מעט דמעות של הילדה) ניסינו לעסות ולבצע בהם מעין עיסוי לב עדין. הם המשיכו להיות חמימים ורכים, והיתה לנו איזסו תקווה שאולי הם רק מעולפים ויש סיכוי אולי להציל מישהו מהם.

הערב ירד, ובסביבה נצפו קויוטים אחדים, מנסים להעריך כמה מהמטמון הזה ישמש להם לארוחת הערב. נהיה יותר קריר, אבל הקטנים נשארו חמימים. אז אספנו אותם בעדינות ונסענו לביתה, בתקווה שתהיינה חדשות טובות (למרות התחושה שככל הנראה אין סיכוי). הבת שלי נשארה עם החברה, ועם עוד חברה, לעודד ולנחם. הן ויתרו בקלות על המועדון לטובת ניחום אבלים.

ובאמת, בבוקר כבר היה ברור שהמסכנים לא בחיים. הפרווה המישיית והרכה כ"כ הצליחה לשמור את חום גופם הרבה אחרי שהמסכנים גוועו מהחום הנורא. עצוב היה על המסכנים, שכפי שהבנתי אין להם מנגנון טבעי לצינון עצמי. וב-37 מעלות ששררו באותו יום (עוד לפני שהגיע החום הגדול) לא היה להם כל סיכוי ללא המזגן. עצוב.