היה לכולנו ברור שהביקור שלנו בארץ יכלול פרק מרגש, טעון ולא פשוט של פינוי הבית והכנתו למכירה. התהליך סימל למעשה עבור כולנו את אי הפיכותו של התהליך הזה שהתחיל כהרפתקה של הנסיעה לארה"ב, והפך למציאות חיים. את הבית הזה, הגדול, המרווח, הנוח והמאוד יפה אהבנו כולנו. בו גידלנו את ילדינו ברוב שנות חייהם. בחצר המשותפת בילינו לא מעט, בניתי סוכות בחג, חגגנו מסיבות באולם והקדשתי שעות לענייני הוועד המשותף.
אפילו הקירות דיברו אלינו, הזכירו את הפעילות הביתית, את המסיבות, את האירוחים המהנים, הבישולים המושקעים ואת כל האקשן המשפחתי שחווינו בבית הזה לאורך 12 השנים שגרנו בו.
כולנו עברנו להתגורר בבית, ללא מזרונים נוחים, ללא תנאים, ועם משימה לא קטנה של ריכוז כל התכולה שנשארה במחסן ובכמה ארונות וטיפול בה: חלק לאריזה ומשלוח לארה"ב, חלק אחר לתרומה ועוד דברים לבית שישרת את הבן בשירות הצבאי. ריהוט כבר בקושי נשאר, אז עם השאריות הסתדרנו, והתכוננו להשאיר את היתר לקונים המיועדים.
בחום אוגוסט הנוראי, אפילו האיוורור הטבעי לא הספיק (כי עד היום באמת שלא היה צורך במזגן בבית שטוף הרוח המרעננת), והמשימה התארכה. כל ארגז מהמחסן נפתח, מויין, ומה שחייב נארז בזהירות מחדש – עטוף בעיתונים לשמירה כנגד פגעי המשלוח בחציית האוקיינוסים.
כוסות הכריסטל שאספנו, ושליוו את הארוחות המענגות שחווינו בבית עם משפחה וחברים נעטפו ברוך וזהירות. הצלחות, הבקבוקים, הסירים ועוד לא מעט כלי מטבח איכותיים שהשקענו הרבה סבלנות בליקוטם, נכנסו גם הם לאותם קרטונים מרופדים.
כל הספרים שהועלו מהמחסן מוינו גם הם, וחלקם נמסר לתרומה למי שרצה. זה היה מפגש מחודש ומרגש עם כל הספרים שלוקטו עם השנים ונאלצו להישאר מאחור באריזה הראשונה. נאלצנו להיפרד מהקאסוטו ששימש את החברה ומהאינציקלופדיה העברית כולה שהורדה אחר כבוד לכיוון הכניסה, בתקווה שיימצא לה בית חם. יחד עם הנ"ל מויינו חומרי הלימוד של שנינו, מהאוניברסיטה (של הליידי) ומהטכניון (שלי), וגם מהם נפרדתי בכאב.
לא התאפקתי, ותוך כדי אריזה דפדפתי באלבומים הישנים. תמונות עם הסבים והסבתות, עם תולי החתול, עם חברים מהשכונה, בהפלגות בצופי ים, בטיולים המשפחתיים מהילדות, ועם הילדים שלנו. המון תמונות מכל התקופות. חוויה.
הרבה עבודה נדרשה כsי לסדר את כל כלי העבודה – מה יעבור לאיחסון לבן, מה יישלj איתנו לכאן לארה"ב. כלים מימי סבא, כלים שלוקטו בדרך, אוספים של חלקי חילוף למיני דברים שכבר אי אפשר לזכור, שמונצעס משונים שאספתי ואגרתי לאורך השנים לכל מיני צרכים הגיוניים או פחות.
אחרי שכל המטען רוכז, נארז, סודר ונשלח, עדיין נותר לחסל את שאריות הדברים. היה ברור לכולנו שהעניין סופי, ומסתיים לו פרק משמעותי בחיינו.
בערב האחרון נפרדנו בדמעות ועצב מהבן, שאסף את אחרוני חפציו ונסע עם החברה לביתה, להתגורר איתה שם בימים שנותרו לו לפני הגיוס. הנשים התכוננו לקימה ב-1:00 בלילה למונית לטיסה, ואני כיוונתי לשעה 5:00 בבוקר, על המזרונים שעל הרצפה.
לא בדיוק ישנו טוב, וכבר לפני השעון קמתי. פיזרתי בבניין את המזרונים לשכנים האדיבים, שתיתי קפה אחרון, עשיתי סיבוב בבית לפרידה אחרונה מהחדרים שבהם בילינו, מהמטבח בו נהנינו לבשל, מארון הספריה שפעם היה מלא ומבטיח, מהנוף היפה הנשקף, ונגררתי במעלית למטה למונית המחכה.
לא פשוט לעזוב בית לאחר תקופה ארוכה. בית שנהנינו ממנו, אהבנו, כאבנו ובעיקר שמחנו בו. וכמה לא פשוט היה לחזור לכאן לארה"ב ישר לאריזה וחיפוש בית. מזל שמצאנו בית מהר, אז למרות התשישות הכבדה, יש תחושה של התחלה חדשה.
אז לכולם:
שנה חדשה מוצלחת
שנה של בריאות, שגשוג, סיפוק ועשייה
שנה עשירה בחוויות משמחות ובהרבה אהבה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)