שבת סתווית

הכי דומה שמצאתי ברשת להמחשה

התקצרות הימים וירידת הטמפרטורות, ביחד עם העלים הנושרים הממלאים את החצר שאצלינו, החזירו אותי לזיכרון ישן משבת סתווית אחרת, לפני המון שנים.

כשהיינו ילדים, היו ריטואלים קבועים למדי לשבתות: בקיץ נוסעים לים, בחורף (כשמזג האוויר מאפשר) יוצאים לטייל בהר. אותו הר עם מערות ומדרונות וצמחיית חורש נאה שבקצה של רחוב עבאס, היכן שהיום יש מכללה גדולה.

אבל לא תמיד מזג האוויר איפשר, וכך התאפשרו גם פעילויות אחרות. וכך קרה גם בשבת סתווית אחת שזכורה לי היטב בערך בגיל 7. לא יצאנו לכיוון ההר כמקובל, אז התלבשנו די חמים, ויצאנו לבקר את מרסל שגר כמה בלוקים מעלינו ברחוב עבאס.

באותה תקופה, האבא שלי שהיה איש אלקטרוניקה, עסק בבנייה של מגבר משופר לטייפ הסלילים שרכש. מרסל היה מכר שלו שגם עסק בתיקון ובנייה של מכשירים דומים, וזה היה כנראה הרקע להיכרות שלהם.  מרסל קיבל אותנו בחיוך של התרגשות, כשסיפר לנו שבנו הרך נולד בדיוק ביומולדת שלו. מאוד התרגשתי מצירוף המקרים הזה, ודמיינתי איזה כיף משפחתי זה יכול להיות.

מרסל הכין לו ולאבי קפה, ולי ספל שוקו חם. על צלוחית קטנה הניח 6 ביסקוויטים בצורת סהרוני פתי-בר, מצופים בצד אחד בציפוי שוקולד כהה, הביא לי איזה עיתון להעביר איתו את הזמן, והם הלכו לפשפש בקרביים של ערימות ציוד אלקטרוני בשלבי פירוק שונים שהיו מפוזרים בכל הסלון.

נתתי לגימה מהשוקו החם והטעים, ולקחתי לעצמי עוגיה אחת שכזו. עוגיה שכמוה לא ראיתי מעולם עד אותו יום, כי לביתנו לא נכנסו פריטי שחיתות שכאלה. נגסתי בביסקוויט הפריך שנשבר בפי בטעם מתוק עדין, מתערבב בטעם השוקולד הנפלא בכל תנועת לעיסה איטית. העונג היה פשוט עילאי, וכשסיימתי עם הביסקוויט הראשון, הזדרזתי ולקחתי את השני, מתענג גם עליו.

עוד כמה לגימות, ושני המבוגרים שקועים שם בעומק החדר, בשיחה עניינית ופשפוש בערימות. הצצתי בעיתון, אבל לא הצלחתי להתרכז – ארבעת הביסקוויטים שנותרו על הצלחת לא נתנו לי מנוח. לא יכולתי להתיק מהם את המבט. היה לי ברור שאני את שלי כבר אכלתי, וההקצבה של שניים לכל אחד מהמבוגרים היא שלהם.

אבל הם התמהמהו, ואני השתעממתי, והעיתון לא הצליח למשוך את מבטי מהביסקוויטים המדהימים האלה. אז לקחתי לי עוד אחד, מקפח בבירור את ההקצבה של האבא שלי, שנראה כלא מתעניין כלל באותה תקרובת נפלאה, ולא מפסיק לדבר שם בעומק עם מרסל. ידעתי שהוא יסלח לי על שגזלתי מפיו מעט מהעונג.

אבל הוא עדיין היה שם מאחור, ואני הייתי מהופנט לסהרונים הללו, המצופים בשכבה החומה המדהימה הזו. אז לקחתי בעדינות עוד אחת, מבוייש מעצמי אבל לא עומד בפיתוי. ועבר עוד זמן, עוד המון זמן. השוקו נגמר, ולמרות שהייתי ילד סבלן למדי, הסבלנות התחילה להתפוגג. והביסקוויטים הנותרים לא נתנו לי מנוח. משום מה, השניים היו אדישים לכל העניין. לא רציתי לגעת באלו של מרסל, אבל לא יכולתי להתאפק, אז לקחתי עוד אחד. מבוייש ואכול חרטה, אכלתי גם אותו, נהנה אמנם מהטעם, אבל הטעם לפגם הורגש היטב.

הם החלו להראות סימנים שמיצו זמנית את הדיון. אז עוד הספיקו לדבר בשבחם של כפתורים משוננים על החלקים, ועל פאנל מודפס ישירות על האלומיניום המכופף, וחזרו להתעניין בי. אני ניסיתי להנמיך פרופיל, מבוייש מהגרגרנות של עצמי ומקווה שהעניין לא יעלה. אז נפרדנו ממרסל, ורגע לפני שיצאנו, קרא לי מרסל: "הי עופר, לא גמרת. קח לך גם את זה, חמוד!" והגיש לי את הצלחת עם הביסקוויט האחרון.