מעביר את זה הלאה

לפי העיקרון שהוצג בסרט המקסים, והתמונה מכאן

בדרגה א` בצופי ים (כיתה ט`), היה לנו מדריך שמאוד אהבנו. רוני שמו. אהבנו את השנינות שלו, את ההומור החד והמבריק ואת האינטלקט. יום אחד הגיע רוני לפעילות השבת עם הפולקסוואגן טרנספורטר של האבא שלו. בסיום יום הפעילות היה לי ברור שאני אחד מהחברה שהוא לוקח טרמפ הביתה, כי גרתי מרחק של כ-10 דקות הליכה ממנו. יחד איתי בטרמפ עם רוני היה גם גילי, ועוד כמה חברים מאותה השכונה.  

כשהגענו לפינת רח` יוסף, במקום לפנות ימינה לכיוון הבית שלו, הוא המשיך הלאה, בעליה התלולה של רח` הפועל לכיוון הבית שלי. הייתי מופתע כמובן, ושמחתי על המחווה היפה הזו שלו, שחסכה לי את העליה הקשה ברגל. "אתה יכול לעצור לי פה בצומת" אמרתי לו בראש העליה, אבל הוא התעלם, ושאל איפה אני גר בדיוק, ונכנס לרחוב ימינה ואז עוד כ-10 מטר שמאלה לעומק מגרש החניה, עוצר לי הכי קרוב שאפשר לבית.

אני מתקשה למצוא את התיאור המדוייק לתחושת רוממות הרוח שחשתי. לא הייתי רגיל שאחרים מתייחסים אלי ככה, ברוחב לב שכזה. ההפתעה נעוצה כנראה בחוסר הביטחון בערכי בעיני אחרים, חוסר ביטחון שהסתרתי היטב ביומיום, באמצעות הרבה תעלולים של רושם. אז גייסתי את היכולת המילולית והפטרתי "הי, לא היית צריך, זה ממש כלום." אז הוא הסתובב אלי ממושב הנהג, תקע בי את שתי עיניו ואמר בשקט האופייני: "כשאתה עושה משהו למישהו. תמיד תעשה את זה מכל הלב, ויותר ממה שהוא מצפה!". הנהנתי ויצאתי מהאוטו, מתפוצץ מבפנים מקורת רוח.

עברו קצת יותר מ-3 שנים, הוא כבר היה טייס בחצרים, ואני טירון חבול, מלוכלך ומסריח, ודי מסכן בגיבוש של קורס טיס. באחד המסדרים ראיתי אותו מציץ אלי, שולח עידוד שהעלה לי חיוך גדול על הפנים. וביום שישי, במסדר כניסת השבת שבו חילקו לכולם את הדואר, קיבלתי ממנו חבילת צ`ופרים מהשקם, להמתיק לי את הקשיים של הגיבוש המתיש ההוא.

עברו עוד כ-6 חודשים, הייתי פרח טייס ותיק יחסית, והזדמנה לי ההזדמנות ראשונה להעביר את זה הלאה. בגיבוש הטרי שהגיע זיהיתי את ידידי י`, מימי ביה"ס. בזמן הלימודים היינו ידידים אם כי לא קרובים מדי. ידידות של מסיבות, שיחות מקריות וסימפטיה כללית. ידעתי שקורס טיס היווה עבורו חלום, כשביקרתי בביתו פעם והוא הראה לי את אוסף דגמי המטוסים שבנה. לפי המבט האומלל שם בשלשות, יכולתי להבין שלא קל לו הגיבוש ההוא (כצפוי). אז גם אני שלחתי לו כמה מילות עידוד, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי רכשתי מגוון צ`ופרים בשקם, ארזתי בקופסה, כתבתי פתק והעברתי למשרד שריכז את החבילות לכולם, וגם לחבר`ה מהגיבוש. לצערו של י`, הוא לא המשיך בקורס הרבה הלאה, ודרכינו נפרדו לכמעט 30 שנה (שבימים אלה בדיוק מצויינים).

כבר כתבתי בשרשור הפירגון העצמי, שהמוטו שלי הוא להשאיר סוג של שובל חיובי בהתנהלותי בעולם. יש לי המון סיפורים של מחוות קטנות, לפעמים הן בסה"כ חיוך ותודה לעובד הזבל שמפנה את האשפה מהבית (ולתת לו כוס מים קרים ביום חם), להודות לקופאית בסופר, ועוד מיני מחוות קטנות שמשאירות אותי עם תחושה טובה. לרוב, החיים חולפים, השובל החיובי שהשארתי נשכח וממשיכים הלאה. נדירים המקרים שמשהו ממה שהשארתי חוזר אלי, משמח את ליבי ומבהיר לי שמשהו מאותה מחווה נשאר למישהו בזיכרון.

וזה בדיוק מה שהיה לי עם י`. יצרנו קשר בימים של כנס המחזור, במאי האחרון. התכתבנו קצת, ואז הוא התוודה שאותה מחווה נגעה לליבו אפילו יותר ממה שיכולתי לדעת. הוא גם חזר על דבריו פה, בתגובתו לרשומה שלי מאותם הימים (בעמוד התגובות הרביעי שבקישור), תגובה שעליה הוא חזר שוב לפני כמה זמן במסר בפייסבוק, משאיר אותי ללא יכולת מענה עד עכשיו, ברשומה הזו.

אז תודה לך, ידידי י`, על שחיממת את ליבי כשזכרת את המחווה הצנועה הזו שלי, ועל שנתת לי את העונג לדעת שמשהו מזה נשאר אצלך. העונג שבלחמם את את ליבך היה כולו שלי 

שבת שלום, חברים!

הרשומה הזו חיכתה מוכנה יותר מחודשיים. איכשהו היססתי לפרסם אותה, ומשתמש בתירוץ שיש מספיק רשומות שמחכות בתור. הגיע "יום מעשים טובים" שעליו הוכרז בבלוגיה, והיווה תמריץ לתפוס יוזמה ולפרסם אותה סופסוף. לא ברור לי למה ההיסוס, מקווה שלא תהיה סיבה להבין אותו אח"כ.