יום חמישי, 1 במרץ 2012

קצרים 2-12

ציפור נחמדה שצילמתי במכסיקו (אדום החזה?)
פברואר כרגיל כבר מאחורינו, אפילו שהיה ארוך מהרגיל עבורו. באופן מפתיע למדי, למרות שפרסמתי כאן רשומות בקצב גבוה בהרבה מהרגיל (בזכות השיט למכסיקו, שהדיווח עליו טרם הסתיים), המציאות דינמית מספיק לייצר נושאים חדשים, שבגלל העומס נדחקים הצידה ומדווחים באיחור. יש לי כרגע 6 רשומות ממתינות לפרסום, ועוד שלל נושאים שממתינים שאתייחס אליהם.
ויש גם הרבה נושאים קטנים, פירורים בגדלים שונים, שכבר אין סיכוי שיזכו לרשומה משלהם (או שמצדיקים תזכורת), אז כרגיל, בדיוק בשביל זה יש את הרשומה הכללית החודשית הזו. והפעם התאספו בה הרבה פירורים שכאלה. אז נתחיל.
לזכרם
בני תמרי – לפני כשבוע נפרדנו כאן בצער רב מהבלוגר האהוד בני תמרי. זה לא בא בהפתעה, כיוון שהיינו מודעים להידרדרות במצבו בחודשים האחרונים, אבל זה לא מונע את הצער. בני התחבב על כל מי שהכיר אותו כאן בבלוגיה (וגם בשאר היבטי חייו, כפי שהבנו ויכולנו לצפות), בחן, הומור וקסם אישי.
לא מעט רשומות נכתבו כאן לזכרו, ויפה עשה מוטי שריכז אותן בשרשור אחד בפורום הבלוגיה כאן.
בעקבות מותו יצא לי להרהר קצת בריקמה האנושית שנוצרת פה בבלוגיה – נראה לי שהקשרים המוזרים הללו, שמוגבלים בד"כ למילים כתובות ותמונות (עם מפגשים מזדמנים שלא כוללים את כולם), אך למרות זאת מייצרים היכרות קרובה למדי. הרי במציאות, לא רבים האנשים שיוצא לי להאזין למאות מילים שלהם. בטח שלא בריכוז כזה וללא הפרעה, כאלה הסדורות במבנה טקסטואלי מוקפד למדי, כמו שיש לנו כאן ברשומות. אז לא מפתיע שחשתי קרוב לבני, והצער מובן. יהי זכרו של בני ברוך!
ועניין נוסף עלה לתודעה שוב, וגם הזכרתי אותו ברשומה לזיכרו – טלפון החרום. למי שלא זוכר, או לחברים החדשים שהכרתי מאז כאן, לפני כחצי שנה יזמתי מהלך לאיסוף מספרי הטלפון של החברים פה, למקרה חירום (מוזמנים להציץ ברשומה ההיא). מאז זכיתי לשוחח עם רבים מכם, אלו שנתנו לי אישור לכך (היה כיף להכיר גם את הקול שמאחורי המילים). אבל גם יצא לי להשתמש בו למטרה שהו נועד - לברר מה שלומם של חברים שנעלמו במפתיע, ולהרגיע את עצמי ועוד חברים ששלומם טוב. גם שוחחתי עם בני, ושלחתי לו מילות עידוד. אז זו הזדמנות להזכיר למי שטרם הצטרף – אנא שילחו לי את הטלפונים שלכם. מבטיח לשמור את זה חסוי, ולהתקשר רק כשנדאג לכם אם תיעלמו (אלא אם תודיעו שזה בסדר גם סתם בשביל הכיף).
ג`ון טאונסנד – לפני כשנה סיפרתי במדור הזה, שיצא לי להכיר זוג מבוגר ומיוחד. הוא פיתח דלתות מאוד מיוחדות לרכב. התוכנית היתה לסייע להם להפוך את הפיתוח הוותיק שלהם למשהו כלכלי. אז יחד ניתחנו, וניסחנו, והגדרנו כיווני התפתחות שונים וחדשים. אכן כמה יוזמות החלו להתעורר. רק שהכל היה מבחינתי בעצימות נמוכה ובהתנדבות. לפני כמה שבועות קיבלתי שיחה מהם, שביקשו שאגיע אליהם לשוחח על כמה התפתחויות. הם גילו לי שהאדון אובחן כחולה במחלת ריאות, ולא יהיה באפשרותו להוביל את המהלכים בעצמו. הם הציעו לי להפשיל שרוולים ברצינות, ולהתגייס לפעילות באופן רציני ומחייב יותר. הבטחתי `לישון על זה` כמה ימים. כעבור שלושה ימים קיבלתי שיחה מהגברת, שהאיש המוכשר והיקר הזה נפטר.
לזכותו פיתוחים רבים, פטנטים ותכנונים מהפכניים. בשבת, כשהוזמנו לארוחת אזכרה `לחגוג את חייו`, יצא לנו גם להכיר רבים ממכריו, ולהבין כמה היה אהוד ואהוב על כולם. אני עדיין לא יודע איך נצליח לקדם את העניין, וכמה אוכל לסייע עכשיו בהיעדרו. אבל סיוע ראשוני אני יכול לארגן לפיליס, האלמנה המקסימה, בלהזמין אתכם לצפות בסרט ההדגמה באתר שלהם (עד סופו, בבקשה), להאזין לקולו של ג`ון המסביר, ולהתענג על הקסם. כך גם לסייע לה בכמה גרושים שהיא מקבלת על כל כניסה:
יהי זכרו של ג`ון ברוך!
סרטון פלאש
כשל ביטחוני
לפני כשנה העליתי כאן רשומה שבה הבעתי זעזוע עמוק מכשל ביטחוני מתמשך בבסיסי צה"ל בנגב. תיארתי שם איך הגדרות פרוצות, ואיך חודרים הבדואים לבסיסים לגנוב. הזעקה שלי היתה על הרעיון, שהרי מי מבטיח שרק גנבים נכנסים לשם לבסיסים?
לא הסתפקתי ברשומה וכתבתי מכתבים לכמה חברי כנסת חברי ועדת חוץ וביטחון, שיפעלו בכלים העומדים לרשותם לברר ולשנות את המצב הבלתי נסבל הזה. זה לא היה פשוט, אבל צדיק אחד היה ביניהם, אורי אורבך, שאחרי חצי שנה יכולתי לספר פה שהוגשה שאילתא לשר לביטחון פנים וילנאי (צה"ל זה ביטחון פנים?) והתשובה שהייתי ספקן לגביה היתה ששופרו הנהלים וניכר שיפור דרמטי בתופעה החמורה.
והנה הפתעה (לא מפתיעה בכלל) – במשך חודשים ארוכים נגנבו מבסיס צה"ל אלפי פגזים. אני מניח שזה התרחש אחרי שהצעדים עליהם דיווח השר ננקטו ביעילות, כי כתבי האישום הוגשו רק עכשיו. כמובן שעכשיו מנסים להרגיע, שהפגזים פורקו ונמכרו כמתכות, ושהם בכלל היו ישנים ולא מסוכנים, ושלל אמירות שנועדו להרגיע את החשש שהפגזים הללו יתפוצצו בהזדמנות קרובה לחיילים בפנים. לא יודע מה איתכם, אבל אני נוטה לא להאמין ולא להיות רגוע.
כמה מעצבן וכמה לא מפתיע.
בלוגיה
מותו של בני גרם לי לפרסם שתי רשומות, יום אחרי יום. די ברור שהרשומה העצובה משכה את תשומת לב כולם לעניין, מה שמסביר את מיעוט הכניסות לרשומה שלפניה, שאותה אני מאוד אוהב – על כבלי החשמל בעולם השלישי. יש בה משהו מהראיה ההנדסית שלי, ששונה מהחומרים המקובלים אצלי ובבלוגיה בכלל. אז אם פספסתם, אשמח אם תיכנסו.
בעיון לאחור ברשומות שטרם פורסמו (אמרתי שיש לי מלאי שמחכה כבר לא מעט זמן), גיליתי משהו מוזר – שתי רשומות מהעבר עברו בעצמן למצב `לא מפורסם`. אני בטוח שלא אני העברתי אותם לסטטוס הזה, כי מה לי לחפש בעמוד העריכה הראשי כשנתיים לאחור? אז לחצתי שוב על הפרסום של שתיהם (ראו ברשימה משמאל למעלה על מיצי ועל פילי הים). וכך זכו הרש/ומות לכמה תגובות וכניסות מחדש. סליחה ממי שטורטר. תמוה, נכון?
יום המשפחה עבר, ובבלוגיה הוזמנו כולם לכתוב על פעילות משפחתית ולהוסיף תגית מתאימה. אבל בעיון קצר גיליתי שכמעט כל הרשומות שלי היו `משפחתיות`.
ברשומה על איש האבנים ממכסיקו הזכרתי את חברו מסאוסליטו. כשכתבתם לי בתגובות שיש כאלה בעוד מקומות, חיפשתי בגוגל וביו-טיוב. אז קראתי עוד על העניין, וזה בהחלט מעניין (מוזמנים). גם גיליתי ששמו של זה מסאוסליטו הוא Bill Dan, ויש לו אתר משלו. וגם כמה סרטים שממחישים את הקסם. ויש בזה הרבה קסם, מבחינתי:
סרטון פלאש
אופניים
לצערי לא יצא לי לרכוב מספיק בתקופה שאביב ביקר אותנו (בעצם גם שבועיים לפני). לפני כשבוע תיאמתי עם חבר לצאת לשטח. התארגנו ויצאנו. רק שמאמץ קל, ואולי עוד נסיבות, גרמו לי להרגיש רע. ממש רע. סחרחורת, זיעה קרה ובחילה. נשכבתי על שולחן שם לחצי שעה של התאוששות. ואחריה היה צריך לעלות חזרה לא מעט, אז בזהירות עליתי, ואפילו הלכתי קצת ברגל, אבל לא הצלחתי להימנע מספיק מלהתאמץ. אז שוב חשתי רע, ונשכבתי על האדמה להתאוששות בתחושות דומות. זה די הבהיל. אז נראה לי שאני צריך לחזור ממש לאט לכושר. ובנוסף לרכוש שעון דופק כדי לא לעלות בלי לדעת מעל לדופק המותר.
נעליים
בערוץ ההיסטוריה יצא לי לצפות בתוכנית על נעליים.סקרו את ההיסטוריה, את העיצובים השונים ואת המגמות החדשות. הסבירו לעומק למה נעלי אתלטים בנויות באופן שבו הן בנויות, מגפי הבוקרים והפונקציונאליות שלהם, נעליים צבאיות חדישות ועוד. וגם על חומרים, טכניקות ייצור ועוד. מעניין! גם אמרו מה ממוצע הגודל בארה"ב לגברים ולנשים – לא זוכר במדוייק, אבל יותר מאשר בארץ. ועוד אמרו שבממוצע לאדם אמריקאי יש 7 זוגות נעליים. ואני חשבתי שיש כנראה לא מעט רק עם שניים או שלושה, לאזן את אשתי... 

טוב, יש עוד, אבל גם ככה זה יוצא ארוך מדי, במיוחד עם כל הקישורים לרשומות וסרטים.
סוף שבוע טוב ומוצלח, חבריםו
ובריאות לכולנו!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)