עושר יחסי
הערב יצאנו להקפיץ את הבן לאחד הבתים באיזור לצורך נסיעתם המרוכזת למסיבה. הבית ממוקם בהרי האיזור במיקום מבודד למדי, והנסיעה בחושך העלתה פקפוקים לגבי הכתובת שנמסרה לנו. בסופה של דרך מתפתלת בחשיכה, הגענו למתחם די מואר שבמרכזו טירה. בניין ענק הכולל כביש גישה תלול ומגרש חניה שיכול להכיל כתריסר מכוניות. אחרי שהפקדנו את החבילה המתבגרת חזרנו בנסיעה איטית הביתה והירהרנו ביחד במצבנו הכלכלי היחסי, תוך מבוכה מסויימת לנוכח העושר המוקצן. חשבנו לעצמנו שבארץ מצבנו הכלכלי שפיר למדי - שני שכירים, משכילים, גרים בעיר יפה בשכונה לא רעה בכלל, בדירה מעל לממוצע וסה"כ נהנים מביטחון ורווחה כלכלית.
כאן זה לא שונה בהרבה בעיקרון, רק שקבוצת הייחוס שסביבנו - הישראלים שהיגרו - נהנים מרווחה ומעמד כלכלי גבוה בהרבה. אנחנו לא ממש יושבים במרכז עקומת המעמד הסוציו-אקונומי. סוציולוגית, לבד מהיותנו חדשים במקום, מיקומנו לנוכח ההשכלה והעיסוק, אמור להיות גבוה למדי. הרי כמה עשרות שנות לימוד וכמה תארים בכ"ז שווים משהו. רק שהמעמד האקונומי לא ברור. זה לא שבאתי להתעשר. אני בד"כ מסתדר עם מה שיש וחי בשלום עם המגבלות הכלכליות שלי. העניין הוא שכאן, כדי ליישר קו עם הסוציו, הדרישות מהצד האקונומי של המשוואה גדלות. זה נהיה קצת פחות פשוט.
קשרים חברתיים
בהמשך שיחתנו שאלה אותי הגברת D אם אני חש במחסור בחיי חברה. לא היה נעים להודות, אבל אני לא ממש חש במחסור חמור מדי. העבודה הרבה ממלאה את רוב זמני, המשפחה הקרובה ממלאה את רוב היתר, גם אתם פה משמשים לי כערוץ חברתי, וגם הקשרים המקומיים שפיתחנו כאן, עם מעט ישראלים מקומיים איכותיים ממלאים את צרכי.
הסתבר (כצפוי) שמצבה של הגברת מורכב יותר. היא מכירה הרבה ישראלים מקומיים. עם שני הזוגות שעליהם רמזתי אכן נוצר קשר מצויין אבל מוגבל באפשרויות של השקעת הזמן, ואילו עם האחרים יש מעין מחסום. היטיבה לתאר את המחסום אחת הידידות כשציינה ש-"לא פשוט להתקשר איתנו רגשית. הרי עוד זמן לא רב הרי נקום ונחזור לארץ וליבנו יקרע מכאב. אז למה לטפח ולהשקיע?" יש יותר משמץ היגיון בדבריה.
וקטנה כבונוס
כחלק מרכישה והעמקת השליטה בשפה, הגברנו את מינון הצפיה בטלביזיה. בעיקר בסרטים. יש תחושה מאד מוזרה כשבסרט הוליוודי מוזכרים רחובות ומקומות שנמצאים ליד הבית שלך.
הערב יצאנו להקפיץ את הבן לאחד הבתים באיזור לצורך נסיעתם המרוכזת למסיבה. הבית ממוקם בהרי האיזור במיקום מבודד למדי, והנסיעה בחושך העלתה פקפוקים לגבי הכתובת שנמסרה לנו. בסופה של דרך מתפתלת בחשיכה, הגענו למתחם די מואר שבמרכזו טירה. בניין ענק הכולל כביש גישה תלול ומגרש חניה שיכול להכיל כתריסר מכוניות. אחרי שהפקדנו את החבילה המתבגרת חזרנו בנסיעה איטית הביתה והירהרנו ביחד במצבנו הכלכלי היחסי, תוך מבוכה מסויימת לנוכח העושר המוקצן. חשבנו לעצמנו שבארץ מצבנו הכלכלי שפיר למדי - שני שכירים, משכילים, גרים בעיר יפה בשכונה לא רעה בכלל, בדירה מעל לממוצע וסה"כ נהנים מביטחון ורווחה כלכלית.
כאן זה לא שונה בהרבה בעיקרון, רק שקבוצת הייחוס שסביבנו - הישראלים שהיגרו - נהנים מרווחה ומעמד כלכלי גבוה בהרבה. אנחנו לא ממש יושבים במרכז עקומת המעמד הסוציו-אקונומי. סוציולוגית, לבד מהיותנו חדשים במקום, מיקומנו לנוכח ההשכלה והעיסוק, אמור להיות גבוה למדי. הרי כמה עשרות שנות לימוד וכמה תארים בכ"ז שווים משהו. רק שהמעמד האקונומי לא ברור. זה לא שבאתי להתעשר. אני בד"כ מסתדר עם מה שיש וחי בשלום עם המגבלות הכלכליות שלי. העניין הוא שכאן, כדי ליישר קו עם הסוציו, הדרישות מהצד האקונומי של המשוואה גדלות. זה נהיה קצת פחות פשוט.
קשרים חברתיים
בהמשך שיחתנו שאלה אותי הגברת D אם אני חש במחסור בחיי חברה. לא היה נעים להודות, אבל אני לא ממש חש במחסור חמור מדי. העבודה הרבה ממלאה את רוב זמני, המשפחה הקרובה ממלאה את רוב היתר, גם אתם פה משמשים לי כערוץ חברתי, וגם הקשרים המקומיים שפיתחנו כאן, עם מעט ישראלים מקומיים איכותיים ממלאים את צרכי.
הסתבר (כצפוי) שמצבה של הגברת מורכב יותר. היא מכירה הרבה ישראלים מקומיים. עם שני הזוגות שעליהם רמזתי אכן נוצר קשר מצויין אבל מוגבל באפשרויות של השקעת הזמן, ואילו עם האחרים יש מעין מחסום. היטיבה לתאר את המחסום אחת הידידות כשציינה ש-"לא פשוט להתקשר איתנו רגשית. הרי עוד זמן לא רב הרי נקום ונחזור לארץ וליבנו יקרע מכאב. אז למה לטפח ולהשקיע?" יש יותר משמץ היגיון בדבריה.
וקטנה כבונוס
כחלק מרכישה והעמקת השליטה בשפה, הגברנו את מינון הצפיה בטלביזיה. בעיקר בסרטים. יש תחושה מאד מוזרה כשבסרט הוליוודי מוזכרים רחובות ומקומות שנמצאים ליד הבית שלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)