הקדמה ורקע כללי
בתור רקע, אספר שהרומן שלי עם רכבות הרים התחיל בגיל 16, בגני התערוכה. הגעתי ללונה-פארק, ואחרי סיבוב רגיל במתקנים עליתי לרכבת ההרים והתמכרתי. עשיתי אולי 15 סבבים ויצאתי עם חשק לעוד. מאז ביקרתי בכמה אתרים, נהניתי למדי אבל אף אחד לא התקרב לרמות עולמיות של שפע וגודל.
לכן ההתרגשות לקראת החוויה היום הייתה גדולה.
כבר בתחילת השהות שלי באזור, התוודעתי לאתר המקומי המרשים כשקיבלתי ברושור מפתה באיזה דוכן תיירות במול המקומי. כשנסעתי לסיור ראשון בצפון, ראיתי מרחוק את שלל מפלצות המתכת האדירות של האתר שבצידי הכביש הראשי, והבטחתי לעצמי לקחת את הילדים כשיגיע המועד.
תכננו על ראש השנה – אמצע השבוע, אין תורים, בדיוק המועד האופטימלי. רכשתי שלושה כרטיסים באינטרנט (הרעיה ויתרה מראש) ובערב לפני היום המיוחל נכנסתי שוב רק לבדוק שעות פתיחה. מסתבר – אין שעות פתיחה בכלל באמצע השבוע, רק בחגים ובסופש"ים. אז חיכינו עד היום והתארגנו.
היום
יצאנו מאוחר מהמתוכנן (כצפוי), אבל עם הרבה אופטימיות וציפייה לאקשן משובח.
המבט מהחניה
ועוד מבט
חנינו במגרש הענק ויצאנו בצעדה נמרצת לכיוון השער, מואצת מהצורך הדחוף שלי לבקר במקום מאד מסוים. הגענו לשער מזיעים ישר לבדיקה ביטחונית של חפצי המתכת והתיקים. בתיק נמצא ממצא רב חשיבות – שקית צ`יפס בלתי מוסווית בעליל בפתח תא האחסון הגדול. הוסבר לנו שאסור להכניס מיני מזונות לאתר וזכותנו לחזור לאוטו ולשים את המטען האסור שם או להשליכו לפח שבנמצא. מכיוון שכבר הזעתי מדי, גם מהחום, גם מהצעידה וגם מהלחץ המוגבר, אז ללא היסוס השלכתי את המטען, אספתי את התיק הסיום הבדיקה המחופף ורצתי למקום החשוב.
כמה טוב שהם מקפידים פחות מבארץ, וכך נכנסו לאתר 6 חטיפים מוברחים, 3 גזרים מקולפים, 3 סנדביצ`ים עם אבוקדו, פסטו וגבינת עיזים מלוחה.
מפת האתר (ברזולוציה משופרת להנאתכם מהפרטים)
אספנו את מפת האתר ולאחר צעדה קצרה נכנסנו לתור הראשון לרכבת ההרים הראשונה. נכתב עליה שהיא הראשונה בעולם שיש בה לופים. טוב, די מבטיח, אבל ביחס לסטנדרטים המקומיים המרשימים זה בהחלט התאים לגישה שלנו של להתחיל בקטן וצנוע. עמדנו כשעה בתור, מתקדמים בבטחה לכיוון הכניסה. פתאום הודעה ברמקול - יש תקלה ברכבת, לא ברור כמה זמן ייקח לתיקון. התור התפזר וגם אנחנו. מאוכזבים אבל אופטימיים. שמנו פעמינו למתקן אחר והצטרפנו לתור. עמדנו כרבע שעה והגענו לשלט שסימן בשמחה שמכאן התור מוערך בכשעה. יופי. ממש. אבל יש סבלנות ויש תקווה, אז התמדנו והגענו לנסיעה הראשונה – לא בדיוק מעודנת, וכוללת לופים, פניות, נפילות מהירות ושאר פעלולי רכבות הרים. באופן מפתיע לא הגבתי בבחילה ותחושה רעה. יופי. לסיכום החוויה הראשונה – כשעה וקצת המתנה וכדקה וחצי נסיעת טירוף מענגת.
כמה מבטים להעברת הרושם:
ועוד קצת
ומהרכבת הראשונה
עברנו הלאה לרכבת מרשימה שניה. הצבע הכתום הבוהק של עמודי התמיכה שלה נראה למרחוק, והגודל המרשים, הבטיח חוויה מסעירה אפילו יותר. אז נעמדנו בתור והתחלנו להתקדם באיטיות, מנצלים את הזחילה לאכילת גזר, ועוד אחד, וחטיף אנרגיה מוברח, ועוד גזר, ושתייה, ודיבורים, וצחוקים... והגענו לשלט שמודיע: 90 דקות המתנה צפויה. יופי ממש. אבל כבר עמדנו איזה חצי שעה, ומאחורינו כבר הצטבר תור של כ-50 מ` . אין מצב לויתור, ואיכשהו קיווינו שהערכת הזמנים קצת מוגזמת. הרי המתקן הקודם הצלחנו לקצץ כמה דקות מההערכה.
קומפלקס המתכת המרשים של הרכבת השניה
אז מה עושה משפחה השעות רבות של שהייה משותפת? מריצים קטעים על כל מי שמכירים ובעיקר על הדמויות המרתקות שצועדות מסביבתנו בתור האינסופי.
גם ניסינו לעשות סטטיסטיקה קצרה ולבחון את האמירה המקובלת הנוגעת לעודף המשקל של הקליפורנים. לא נעים להודות, אבל מסביבנו נרשמה נוכחות גבוהה במיוחד של כאלה שאם יורידו ממשקלם יהיו שמנים. עגום.
בינתיים עבר הזמן, והגענו לנקודת ההעמסה. הרכבת המתוחכמת הזו מסיעה את נוסעיה בתנוחה חריגה – לאחר ישיבה נצמדים לגוף מקדימה רתמות המאפשרות לסובב את המושבים ב-90 מעלות לאחור, כך שפני הנוסעים מופנות מטה לתהום הפעורה.
התנוחה לשיפוטכם
ושוב – עליה איטית לגובה רב ונפילה מתפתלת כלפי מטה בתאוצה פראית, לופים, סיבובים, הטיות, ברגים ועוד מיני טילטולין כיד הדמיון הפרועה.
יורדים מסוחררים ומחוייכים ומחשבים בזריזות מאזן הנאה – כ-100 דקות המתנה, כדקה וחצי הנאה מוטרפת. יופי. שוב.
ומראה נוסף
ממשיכים הלאה ומחפשים עוד אטרקציות. מגיעים למתקן מרשים נוסף ושואלים בסקרנות את האחראי לגבי הערכת זמן ההמתנה. לא האמנתי אז ניגשתי לבדוק מקרוב את אורך התור (כולל אורכו המוסתר מאחורי מחיצות שונות) וגם להעריך את זמני הסבב של המתקן. הבחור כנראה צודק. אז ויתרנו וניגשנו לרכבת מרשימה נוספת.
המתקן שויתרנו
הצטרפנו לתור מלאי תקווה, ואכן תוך כמה דקות ראינו את השלט המוכר של 90 דקות. טוב, עדיף על ה-120 של הקודם, וגם המתקן נראה כמועדף.
המתקן הנבחר להמתנה
ועוד אחת
ועוד מבט כללי
שוב אותו ריטואל של צחוקים, ייאוש, רגליים כואבות, הזדחלות... בקיצור, כשעתיים המתנה עד לקראת הכניסה, שם התבשרנו שיש שוב תקלה. כמה חברה התפזרו, אבל החלטנו לתת להם סיכוי נוסף והם התגברו על התקלה תוך כמה דקות. אז גם הבנו שלושה דברים: 1-היו להם כנראה עוד תקלות שהאטו את העניין וגרמו לתור להתמשך; 2-שאין להם כל תמריץ לייעל את העבודה, ולא פעם הרכבת נוסעת בתפוסה חלקית כי לא מצליחים לצמצם רווחים; 3-יש תרגיל שמאפשר עקיפת תורים. תמורת 79$ לכל היום לאדם ניתן להיכנס במסלול מהיר. נשמע מפתה לחתוך בכל מתקן כשעה וחצי, אבל בכ"ז זה סכום ממש לא מבוטל. דילמה, אבל כבר מאוחר מדי למימוש בביקור הנוכחי.
עלינו על הרכבת כשבליבי החלטה יומרנית – לצלם בוידיאו את הנסיעה. אז הפעלתי את הדיגיטלית, הידקתי את הרצועה ליד והתחלתי לצלם. בהתחלה רגוע ואח"כ פרוע. מאד.. ואני מרוכז בצילום. חבל רק שהשתבש, כי עם האצבע הזזתי את מכסה הסוללה והמצלמה כבתה באחת, ואני, תוך כדי היפוכים באוויר, מנסה לאתר את הבעיה ולחזור לצלם. טוב, גם חוויה מעניינת ולפחות חצי מסלול הונצח. (חבל אלא מצליח לי להעלות את הקובץ. הוא גדול מדי ולא למדתי להקטין).
נהיינו רעבים ועצרנו לנשנש את שאריות המזון שהבאנו, נחרדים מהמחירים המופקעים בעליל (הצעירים חשקו בשקיק צמרגפן מסוכר ונחרדו כשהתבקשו להיפרד בעבורו מ-6.50$. בסוף לא הספיקה תכולת השאריות אז קנינו המבורגרים במחירים מופקעים ובאיכות מפוקפקת.
החלטנו על סיבוב אחרון, ולאחר קפיצה לאוטו להצטיידות בסווטשירט, נעמדנו שוב בתור לרכבת הגדולה באתר – ה"גוליית", אחת מהגדולות בעולם. התקדמנו בקצב די מפתיע וקיווינו שהערכת הזמנים שדיברה על שעתיים שוב מוגזמת. היא לא הייתה. הזדחלנו בקצב לא כ"כ רע, אבל התור היה ארוך. מאד מאד.
הנסיעה – כדקה וחתי של טירוף במהירות אדירה, בתאוצות חזקות, בלופים ענקיים. והכול בחושך. כיף אמיתי ולרגע לא הצטערנו.
לסיכום – יום של חוויה מיוחדת, של כ-7 דקות הנאה מצטברות בכ-10 שעות, הרבה צחוקים וכיף של יחד, רגליים כואבות ותשישות כללית. שווה.
עוד כמה תמונות - באלבום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)