כפי שהזכירה לי יונה דורון בספרה, גם אצלנו בשלבי החינוך היסודי היה מה שנקרא בזמנו "מפעל ההסעדה". ההיכרות הראשונה שלי איתו הייתה בגן חובה, בשנתי הראשונה בגן רינה. מי שרצה (והאימא האישית שלי המאותגרת מטבח, כמובן שרצתה) נרשם לתוכנית בעלות מינימאלית. כל יום, אחרי הריכוז, שאליו היו באים ההורים לקחת בסיום את הילדים הביתה, והילדים היו מציצים למעלה, לכיוון הפתח בסקרנות לראות מי מההורים כבר הגיע. אני לא הצצתי, כי אף פעם לא זכיתי לתענוג הזה והייתי צועד הביתה לבד עם כמה חברים מאלה שהיו יחד איתי רשומים לתוכנית ההסעדה הזו.
זכורות לי קציצות הדגים החומות והקשות, מרק הירקות עם האטריות דמויות הכוכבים, לפתני פירות בסוף ועוד כמה מרשמים שאני כבר לא זוכר במדויק. בשנתי השנייה בגן החובה כבר בוטלה אותה תוכנית, אז נאלצתי ללכת הביתה ליהנות מהמטבח הביתי של אימא.
בבי"ס היסודי חזרתי לאותה תוכנית הסעדה. בכל יום, בסיום 4 שעות הלימוד היינו רצים ונעמדים ליד הדלת, ממתינים בסבלנות קולנית לזמן הפתיחה בו כל אחד היה רץ לשולחן של בני גילו, שבראשו ישבה תמיד אחת המורות להשגיח על המון התלמידים. אסור היה לנו לגעת באוכל לפני שניתן האות הרשמי, ואז היינו מתנפלים על סלסילות הלחם לחטוף לפני האחרים את הנשיקה, שמשום מה דווקא שם זכתה לפופולאריות.
זכור לי היטב הקמבק של אותן קציצות דגים מטוגנות, חומות וקשות, סלט כרוב וגזר עם משהו דומה למיונז, סלט תפוחי האדמה שהיה להיט, מרק העגבניות עם האורז שהיה הפייבוריט מבין המרקים ועוד כמה מנות בלתי חשובות.
את המזון היו מגישים לנו אחר כבוד, בארשת חשיבות בוגרת, התורנים. אלה היו תלמידים בוגרים מכיתות גבוהות יותר. כשעליתי לכיתה ד` שונתה מתכונת ביה"ס ובוטלו כיתות ז` ו-ח` שעברו להגדרה החינוכית החדשה – חטיבת הביניים. כפעולת התאמה, גויסנו תלמידי כיתות ד` לסבב התורנויות במסעדה, במה שאז למדנו להגדיר כשעורי כלכלת בית. עברו כמה ימים, והגיע תורי להצטרף לסבב התורנות. קודם כל – הייתי נרגש למדי מההזדמנות לחוות משהו לא שגרתי, להפסיד שיעורי לימוד ולהתנסות בעניין החשוב הזה של הכנת מזון.
כשנכנסנו, נדרשנו להוציא מחברות ולרשום את מה שהתעתדנו ללמוד. המורה, אישה כבודה בשיער מאפיר שהיה אסוף לה מאחור בקפידה, בסינר לבן רציני, חילקה לכולנו סינרים ושלחה אותנו קודם כל ליטול ידיים, לעטות על עצמינו סינרים ולחזור לחלק העיוני של הבוקר.
כאן פתחה המורה בהסבר כללי על חשיבות הנושאים שנלמד, על תזונה נכונה, על היגיינה הכרחית וכיו"ב. עוד אמרה כי נלמד להבדיל בין פירות לירקות. וואו, זה היה שוס רציני מבחינתי. תמיד תמהתי איך בדיוק מבחינים בין שתי משפחות מיני המזונות הללו. חסה, צנון, קולרבי, וגזר השתייכו למשפחת הירקות כמובן. לעומתם התפוז, האגס, התפוח, הענבים, האבטיח והמישמש (ועוד כמה חברים מובנים מאליהם) השתייכו כמובן לממלכת הפירות. אבל מה עם העגבנייה, המלפפון, החציל, האבוקדו ועוד כמה חברים לקבוצה – למה הם דווקא ירקות? הרי מבחינה ביולוגית הם פירות לכל דבר.
מאותו רגע ישבתי דרוך, מקשיב בתשומת לב רבה לכל הדברים המאוד חשובים שהיה לה ללמד אותנו, מחכה כבר שיגיע אותו פרק מרתק שסופסוף יפתור לי את החידה ארוכת הימים, זו שאפילו ההורים לא הצליחו לענות עליה. והנה, הגיע הרגע המיוחל, ואני כולי במתח סופג את דברי חוכמתה כשהכריזה (תחזיקו חזק): "ההבדל בין יקרות ופירות, זה שירקות רוחצים גם לפני הקילוף וגם אחריו. פירות לעומתם, רוחצים רק לפני הקילוף." התקשיתי לעכל את האכזבה מפיסת הידע המדהימה שהוענקה לי באותם רגעים, כך ששכחתי (בניגוד למנהגי) לאתגר את המורה בשאלות הבהרה נוספות. פשוט הייתי המום מהפנינה ההגותית המהממת הזו.
אח"כ התקדם היום בניחותא – אני מוניתי לקלף הר של תפוחי אדמה מבושלים, כשעם הזמן ואבדן הסבלנות הלכו התפוחים המסכנים ואיבדו מנפחם לטובת הר הקליפות המתגבה. מה שהצליח לצאת שלם מהתחנה שלי עבר הלאה בדרך להכנת סלט תפוחי אדמה טעים (שממנו נשנשנו לא מעט בתהליך).
אח"כ הגיע שלב עריכת השולחנות (המון נשיקות לחם אספנו לנו, כשאני דואג לבני כיתתי ומעמיס בסלסילה של השולחן הכיתתי ערימה נוספת של כאלה לשמחתם של בני הכיתה. היה גם כיף להרגיש חשוב ולחלק לבני הכיתה את המרק ושאר המנות.
בתורנויות הבאות כבר פחתה ההתלהבות, ובסוף השנה ממילא עברתי בי"ס, כך שנותרו רק הזיכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)