תשכחו את המושגים הישראליים של יום הזיכרון העטוף ביגון ותחושת שכול. כאן, יום הזיכרון (Memorial Day) הוא יום חג. זה יום חופשה, יום של נופש וקניות (ומבצעי SALES כמובן) ושאר כיופים מתבקשים. זה מאד מוזר לישראלים כמונו, במדינתנו הקטנה שבה לכל אחד יש נגיעה לעניין באופן ישיר או בהיכרות עם מישהו מהנפגעים.
כאן זה אחרת, ואם הבנתי נכון, זה יותר יום של זיכרון ע"מ שלא לשכוח את תרומתם של מי שתרמו לבניין המדינה הנפלאה הזאת (ארה"ב) שהם כ"כ אוהבים, עם כל השפע והיופי וכו` וכו`...
אז לכבוד הסופ"ש הארוך שעבר עלינו, ולכבוד יום ההולדת של האישה שבסופ"ש הקרוב, הוזמנו להצטרף לזוג חברים לבילוי יחד איתם בווגאס. המלון הוזמן, הטיסות תואמו והוזמנו, הילדים התארגנו בבית לסופ"ש חופשי מההורים, וגם אנחנו התארגנו.
בלילה של יום חמישי לא הצלחתי משום מה להירדם. אז ניצלתי את הזמן להשלמת פערים חלקית ממה שהפסדתי לאחרונה כאן בבלוגיה, והורדתי את מפלס המסרים המודיעים על הודעותיכם הממתינות לפחות מ-400 (כשנכון להיום עלה שוב ל-480 
.
.
בבוקר, הטיסה עברה חלק בגדול כששני אירועים (לא נורא חשובים) ראויים לציון:
האחד – היה מעניין להיווכח בצירוף המקרים המיוחד כשהקונקשן שבין הטיסות, שלעיתים מחייב גם נסיעות רכבת בין טרמינלים וכיו"ב, הסתכם הפעם ביציאה מהמטוס, המתנה, וכניסה חזרה בדיוק לאותו מטוס ולאותו המושב. חביב 
השני – בטיסות המרובות מדי יצא לי לאחרונה לראות שהופיע סרט חדש בתוכנית, בכיכובם שם אמה תומפסון ודסטין הופמן. לרוב אין לי ממש סבלנות לצפות בסרטים במהלך הטיסות. אני מעדיף לנמנם ולקרוא. אבל הפעם התחשק לי. הסרט, משהו כמו "הסיכוי האחרון, הארווי", מספר על מוזיקאי לא ממש מוצלח שמתפרנס מכתיבת ג`ינגלים לפרסומות, גרוש ודי גלמוד בחייו, נוסע לחתונת ביתו בלונדון. הרבה מחייו הכושלים למדי מתגלם במיני תקלות קטנות ופספוסים מביכים ומכמירי לב. בלונדון הוא פוגש את אמה תומפסון, רווקה מתבגרת ודי אומללה, המתפרנסת ממילוי שאלונים לסקרים בנמל התעופה. ומתוך האומללות הקטנה שלהם, ומתוך חמלה הדדית וסוג של ייאוש, נולדת תקווה קטנה ומחממת לב.
הרבה רגעים מרגשים היו בסרט, שבמפתיע חילצו ממני דמעות של חמלה והתרגשות. מביך קצת, אבל למי איכפת..
נחתי בנמל וניסיתי להבין איפה אני אמור להיפגש עם האישה והחברים. מכיוון שהכרטיסים לטיסה הוזמנו ע"י החברים, לא הייתי מצוי בפרטים, אבל איכשהו הצליח לי לנחש בערך באיזה טרמינל אנחנו צפויים להיפגש. ישבתי וחיכיתי שינחתו, ובינתיים קפצתי לבקר כאן בתפוז. כעבור כשעה הגיע הטלפון המצופה. ניסיתי להבין מהאישה איפה היא בדיוק כדי שנתאם את המפגש, כשבמפתיע, במתחם הטרמינלים העמוס הרמתי את הראש וראיתי אותה רחוק בקומה למעלה. כיף
ומכאן – פגישה, חיבוקים (בכ"ז כמה ימי פרידה), ולתוכנית הבילוי המדהימה, עליה אספר בהרחבה בנפרד בעתיד הקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)