יום שלישי, 5 במאי 2009

היום יומולדת (הבלוגולדת הראשון ב-2009)

חברים, חלפה שנה מאז שהעליתי לאוויר את הרשומה הראשונה בבלוג. ברשומה קפצתי ישר לעניינים שרציתי לספר, אפילו ללא מילות פתיחה נימוסיות מקובלות. שנה מעניינת עבורי בכל גזרות החיים, כפי שבאו לידי ביטוי גם כאן. אז קודם קצת סטטיסטיקה, אח"כ רשמים, סיכומים ומחשבות הלאה:
  • העליתי לכאן 230 רשומות, מתוכן כ-200 חדשות שנכתבו במהלך השנה. הספק מרשים מבחינתי, שבכלל לא דמיינתי.
  • מעל 25000 צפיות, שזה הרבה מעבר למה שדמיינתי בתחילה
  • מעל 60 מנויים, אתם – שנמצאים איתי ומעודדים, ומגיבים ולא פעם מכניסים לי אנרגיה להמשך הכתיבה. רובכם הצטרפתם בשלבים, חלק נטשו כי איבדו עניין. קורה, לא נעלב, אבל אולי קצת נעצב. למדתי גם לייצר יותר חשיפה, וחלקכם הגיע אלי דרך ערוצים שונים, דבר ששימח אותי מאד.
  • הרשומות שזכו לפופולאריות הן בתגובות והן בצפיות הינן אלו שכוללות צילומים וחוויות טיולים וביקורים במקומות מעניינים. כצפוי, המלצות הספרים וההגיגים זכו לפחות עניין. לא מפתיע, וזה לגמרי בסדר מבחינתי.
ובכן, אם אזכר איך זה התחיל, אז פשוט היה לי ברור שאני רוצה לתעד את חוויות התקופה המעניינת שלי כאן בארה"ב. במיוחד כשהייתי לבד כאן, והמשפחה בארץ, ולא ממש נהניתי מהלבד הזה. אז חיפשתי אכסניה, וקיבלתי הצעות להתארח בבלוגים אחרים (תודה נורית), ומחשבות על פינות בקומונות בנושא ספרים בהם אני חבר. אבל הבנתי שהמוקד לא יהיה בהכרח ספרים, אז קפצתי למים ופתחתי את הבלוג. זכיתי להרבה עזרה ותמיכה ועצות טכניות (תודה מיוחדת לסיוון), ולאט השתלטתי על העניינים, לומד להעלות תמונות וסרטים (תודה מיוחדת בנושא לאנגולי).
בשלב מסוים התחלתי לתעד גם את הפעילות המקצועית. טוב שעשיתי כך, אבל מצאתי שזה לא מתאים לרוח הבלוג שרציתי, שברובו אישי, אז נתתי למדור לגווע. את הרשומות המקצועיות פרסמתי כמאמרים במקומות מקצועיים.
עם הזמן, כדרכי המנסה להיות מאורגנת, התחלתי אוסף חומרים לרשומות בנושאים שונים: הגיגים, חוויות ונוסטלגיה אישית. את הראשונים הצלחתי בגדול לממש בסמוך למועד ההתחרשות או המחשבה הרלוונטיים, אבל שטף זיכרונות נוסטלגיים הציף לי את הרשימה בנושאים שונים, שעדיין לא התפניתי לכתוב עליהם, ורשימת החברים שעליהם התחלתי לספר עם הסיפור על רובן ידידי (שבמפתיע פתח בלוג משלו לספר על ההתמודדות הלא פשוטה עם מחלת הסרטן שהתפרצה עליו פתאום).
עוד דבר מעניין קרה לי כאן. מעבר לסוג מסוים של התמכרות לכתיבה ולתגובות, ולבלוגים שלכם אליהם אני מנוי, התחלתי לזהות את עצמי יותר ויותר ככותב. אם פעם הזיהוי התחביבי העיקרי שלי היה כקורא ספרים, ותקופה מסוימת גם כרוכב אופניים (שלצערי אני מתקשה להתמיד בעניין), הרי שזהותי קיבלה מהות חדשה שדי השתלטה עלי – אני כותב. הרבה כיף נותן לי הדבר. ושוב, זרם התגובות בהחלט מחמם את הלב, ונותן תחושה שאולי יוצא לי גם משהו לא רע.
ומה הלאה? בינתיים אני בעיצומו של בולמוס כתיבה עם משבר פנאי לא פשוט. מנסה לתמרן היטב בין האילוצים, הצרכים והרצונות המתחרים על משאבי הזמן המוגבלים. מקווה ומאחל לעצמי שהנאה מהעניין לא תפחת, ושאצליח לעניין אתכם כאן מספיק כדי שתמשיכו ללוות אותי בדרך המעניינת והחדשה הזו.
אז לכולכם כאן – המון תודה על כל הפרגון, החום, האהבה, הידידות, העידוד והכיף שאתם ממשיכים בהתמדה להזין אותי בהם.
ותודה לאישה (המטושטשת בחיוך למעלה) שממשיכה לסבול אותי למרות ההתמכרות האחרונה שגוזלת מזמני, לא פעם על חשבונה..