מי שעוקב אחרי הסיפורים שלי כאן, יודע שלפני כבר כמעט שנה, היה לי פרוייקט בניו ג`רזי, במפעל סמיקונדוקטורס (כזה שמייצר שבבים זעירים שמושתלים אח"כ בטלפונים הסלולריים והופכים אותם יעילים יותר וחסכוניים יותר בשימוש בסוללה).
על הפרוייקט עצמו כתבתי לא מעט, כולל הסיום הבלתי מתוכנן והמוקדם שלו. אבל הפעם אני רוצה לספר על משהו נחמד שלמדתי בו, בהקשר של הכותרת.
ובכן, אני מניח שרובכם יודעים שייצור השבבים מתבצע בחדרים נקיים. לא אכנס להסבר על מה המשמעות של העניין, אבל מה שמשתמע מדרישות הנקיון זה שכל הנוכחים בחדר הנקי לובשים סט מיוחד של ציוד. זה כולל אוברול מלא, רשת ועליה ברדס על הראש והפנים, ערדליים לכיסוי הנעליים, כפפות לטקס, כיסוי פנים נוסף להסתיר את החלק הגלוי ומשקפיים. שום חלק מהגוף לא גלוי. ככה זה נראה:
מה שמסייע לזהות את הדובר אליך, מלבד המימדים הכלליים של גופו ומבע עיניו, הוא התג עם שמו. רק שהתג לפעמים חסר, או מתהפך, או לא גלוי. ואני, שלא מנוסה, לא פעם התקשיתי לזהות את הנוכחים סביבי.
כשהבעתי בפני אחד המנהלים את הקושי בזיהוי הוא סיפר לי דבר מעניין. לפי דבריו, צורת ההליכה של כל אדם היא ייחודית לו כמו טביעת האצבעות, ואין שני אנשים עם הליכה זהה. אין לי מושג איך מודדים את זה, ואיך הגיעו למסקנה ההחלטית כ"כ הזו. אבל מאותו יום התחלתי מתבונן באנשים השונים: בתנוחת ידיהם, בצורת נפנוף הידיים בהליכה, בזווית הראש, בכתפיים השמוטות (יותר או פחות) בנטיית כפות הרגליים (פנימה או החוצה) בקפיציות או בנוקשות שבהליכה, ובעוד כמה פרמטרים הקשורים לעניין.
ותוך זמן לא ארוך, בעזרת התגים, הצלחתי לזהות את רוב האנשים שהיכרתי גם מאחור. אז אני באמת לא יודע כמה אמירתו הגורפת נכונה, אבל אני הרווחתי עוד זווית התבוננות מעניינת על המציאות האנושית שסביבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)