במשרד התחבורה

לפני כשנה וחצי סיפרתי לכם על חוויותי במשרד התחבורה, בתהליך לקבלת רישיון נהיגה קליפורני. ובכן, לפני שנה הגיע זמנו של הבן לעבור את התהליך. ואחרי שלמד נהיגה ממורה, ואח"כ איתי בתקופת חניכה (לא בלי כעס וטענות, בעיקר כלפי סוג של אדישות נעורים מטופשת) הוא אכן עבר גם את המבחן המעשי וקיבל רישיון זמני.

כיוון שהרשיון הקבוע בושש להגיע בדואר, אז לאחר שהבחור חזר מהביקור בארץ, התייצבו במשרד הבן והאישה. אחרי המתנה מתבקשת בתור הגיעו לפקידה, שניסתה להסביר להם שישנה בעיה, כי לפי סוג הוויזה שלנו אין לבחור מס` ביטוח לאומי (מה שפה באמריקה משמש גם כמס` ת"ז, רק חסוי ואישי הרבה יותר). אחרי דיונים, בירורים וטלפונים עם הממונים בסקרמנטו עיר הבירה, צולם דרכונו של הבחור הצעיר כדי להוכיח שהינו שוהה כאן באופן חוקי, והם נשלחו הביתה עם ברכת הדרך שהכל בסדר, והרישיון יגיע תוך כמה שבועות. בינתיים נתנו לו הארכה לרישיון הזמני ההוא.

מכיוון שהרשיון הקבוע בושש, והזמני היה קרוב לתאריך התפוגה, ליוויתי את הבחור לביקור נוסף במשרד. הוא אומנם בוגר, ואמור לטפל בענייני הרשויות בזמנו (ובעצם מסרבים לדבר עם מי מטעמו ללא ניירת ייפוי כח וכיו"ב) בכ"ז נראה היה שאולי נוכחותו של מישהו מבוגר תהייה מועילה.

אז אחרי המתנה מייגעת של כמעט שעה, הכריז הכרוז הממוחשב על המספר שלנו, והפנה אותנו לעמדה 6. הבחורה, כההת העור, רזה וצעירה למדי, הקשיבה לענייננו בקצרה, לקחה לידיה את הרשיון הזמני שעומד לפוג, ובמבט משועמם ואדיש הכריזה שאין מה לעשות, עברה שנה מיום תחילת הטיפול וצריך להתחיל הכל מהתחלה (כולל מבחן תיאוריה, אגרה, וטסט מעשי). ניסינו להסביר שמשהו לגמרי שגוי בהליך, אבל באדישות מעצבנת היא השליכה את הרישיון הזמני שפג תוקף לטענתה לפח, ושלחה אותנו לקחת מספר חדש ולהתחיל את הכל מהתחלה.

אז התערבתי, ואיפוק גבולי (שהתקשה להסתיר את הכעס על השטות והאדישות המעצבנת) דרשתי שתגיע האחראית. הגיעה אישה מבוגרת למדי, ובגישה די עויינת ניסתה לעשות קולות של מקשיבה לטענות. היה ברור שהיא מתקשה להבין את מקור הטעות, כשהיא מצביעה לפינה זעירה שבה מצויין תאריך מוקדם יותר לפקיעת הרישיון, ומנסה גם היא לשלוח אותנו לקחת מספר חדש ולהתחיל מההתחלה. איתה כבר התחלתי לאבד את הסבלנות ולהשמיע את הטענות בתקיפות גוברת.

לא ברור למה, אבל היא פתאום הבינה שבעצם כתובים שני תאריכים, ושהמחשב האריך את המועד מעבר למותר (טוב שיש מחשב להאשים). אז היא ניגשה לאחור, וחזרה עם הממונה הראשית, אבל זו היתה מצויידת בחיוך קטן ונכונות לנסות ולהבין. ובאמת, הסתבר שהטיפול לא הושלם ע"י המתלמדת בפעם הקודמת, ושנעשו טעויות, ושיש תסבוכת עם המחשבים (שבמקרה קרסו באותו הרגע), וגם עם המשרדים הראשיים של המדינה. אבל בתושיה יפה, היא עזרה לנו למלא פיקטיבית טפסים מהתחלה, עקפה את המבחנים באלגנטיות, החתימה מה שצריך, שלחה פקסים, ולקחה את הטלפון שלנו לדווח לנו למחרת שהכל מסודר.

כך זכינו בסוף לטיפול VIP, לבילוי מרתק של 3 שעות המשרד, לזכות לצאת מהדלת האחורית כי היינו האחרונים לעזוב את המקום הרבה אחרי הסגירה. וכן, זכינו להתנצלות, ולחיוכים, ולברכות בהמשך. טוב שריסנתי את הבן מלומר לי בעברית את כל מה שחשב (וגם אני חשבתי), כי הסתבר שהממונה הראשונה מבינה לא רע עברית..

עוד זכיתי להבין דבר יפה שנהוג שם. מסתבר שבעיית ההשתלות קיימת גם שם, אבל במקום לדחוף את הציבור לקנות כליות מפוקפקות מסין, ולדחוף את הרבנים לעניין, יש פתרון פשוט ואלגנטי. ברירת המחדל לכל מבקש רישיון היא לאשר את נכונותו לתרום איברים, אם חו"ח יקרה המקרה המצער. ואם לא, ובוחר מי שבוחר לסמן בטופס שאינו תורם, עליו לשלם אגרה כלשהי שעליה מוותרים למי שבכ"ז מאשר. זו לא אגרה גבוהה, אבל זה מעודד חתימה.

ובסוף, היה נחמד לקבל למחרת שיחה שמודיעה שהכל סודר והרשיון יופק וישלח אלינו. הלוואי והיחס הזה היה נחלת משרדי הממשלה בארץ הקודש, במקרים שבהם טעויות שלטוניות היו גורמות לפגיעה באזרח.

בקרוב העניין מתחיל מחדש עם הצעירה, שניגשת בעוד כמה ימים למבחן התיאוריה. מקווה שהפעם יעבור חלק, בזכות ההיכרות עםכל המגבלות הבירוקרטיות ועם הצוות הבכיר של המשרד האיזורי.