לא
פעם אני מוצא עצמי מדגיש כאן את הערכתי המלאה ליופי האדם בכלל והיופי הנשי
בפרט. יופיו של האדם הוא עניין המורכב מאופיו, מכלול ריגשותיו, מבע פניו,
מוחו ושכלו, מטען חוויותיו, חיוכו, וכמובן גם יופיו החיצוני.
ומכיוון
שאני משתדל למצוא יופי בחיי, אני מוצא ממנו לא מעט באנשים שבהם אני נתקל
(לא כולם כמובן, אבל אני משתדל בכ"ז למצוא, ולרוב מצליח).
אבל הפעם אני רוצה להתוודות על אירוע מביך קמעה שאירע לי, נוכח יופי מהסוג הפשטני והמיידי לגמרי, שמובן ככל הנראה לכולם.
זה היה לפני כמעט שני עשורים. בירידה במדרגות המפעל שבו עבדתי אז, תופס אותנו (אותי ועוד חבר לעבודה מאז) דודי שעבד איתנו, ובהתרגשות
מספר שמגיעה לעבוד במפעל הבחורה הכי יפה של המחזור בבית הספר להנדסאים.
האמת שממש לא התרגשנו, כי לא היה לנו ברור מה בדיוק טעמו של הבחור, ומחשבה
מיידית הכניסה לפרופורציות את כל העניין, כי מה כבר משמעותה של ההכרזה "הכי
יפה בבית הספר להנדסאים", הרי אפילו מלכת היופי היא רק בנאדם, וגם לה
היינו מגיבים (כך חשבנו) בסוג של חיוך קטן ולא יותר.
אז
המשכנו בשגרת יומנו, ולמרות שהעניין סיקרן לרגע, הוא נעלם מהר מהתודעה
בחסות לחץ העבודה השיגרתי. כעבור כשעתיים, מצאתי עצמי בדרך למשרד התפ"י,
להעברת תיק ייצור שאיתו סיימתי. הממונה על עצי המוצר במשרד, אישה חיונית
שנכנסה לתפקיד רק כחודשיים לפני היום ההוא והפליאה לתקתק בזריזות את כל
העבודות שלקודמתה לקח ימים. לכן ציפיתי לפגוש בגומחה המשרדית את האישה
הבוגרת והחביבה ההיא.
אבל
למרבה ההפתעה, כשנכנסתי הסתכלו בי שתי עיניים בצבע דבש, שסביבן יופי פשוט
מבלבל. ובכן, לא נעים להודות, אבל נשארתי ממש ללא מילים, באלם לנוכח
היפהפייה שמולי. גימגמתי משהו ששמעתי שהיא הגיעה לעבוד אצלינו, וברכות
לתפקיד וכו`, אבל נשמעתי לעצמי ממש מגומגם ומבולבל. והמבוכה העיקרית היתה
עצם הבילבול הזה, שיופיה גרם לי. איכשהו היה לי דימוי עצמי מתוחכם ויציב
יותר, לא של כזה שמתבלבל במצבים שכאלה. תחושה מטופשת להחריד.
אח"כ,
כמובן ששיתפתי את האישה שבבית, וגם לה היו ספקות מובנים לגבי האמינות של
הסיפור, של היופי המבלבל ותגובתי המטופשת. אבל יצא שזמן קצר לאחר המקרה
(כשגם אני כבר הצלחתי לשדר "עניינים כרגיל") היה יום כיף של המפעל בפארק
המים של נווה ים. שם זכתה גם האישה להיווכח שלא הגזמתי בתיאור, ושגם בבגד
ים ובלי איפור, הרושם העז נשאר ואף הועצם.
ומאז
עבר לא מעט זמן, ואולי גם אני נעשיתי חסין קצת יותר, או לפחות יודע להסתיר
את הבילבול, אבל הזיכרון ההוא חרוט היטב, כולל הלם היופי והתגובה המביכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)