גיבץ`

לפני כמה ימים הזכירה עירית ברשומתה את מאכל הירקות האשכנזי הזה, והחזירה אותי לזכרונות רחוקים, של יחסים מורכבים עם המאכל לאורך ההיסטוריה המשפחתית.

הגיבץ` היה דייר של קבע בביתנו הצנוע. המתכון הבסיסי כלל לרוב חצילים, קישואים, תפוחי אדמה, גזר ובצל (אאל"ט). לרוב היה המאכל מפיק מהאבא שלי עיקומי אף, תנועות רתיעה מוחשיות מהאח, מבט אדיש וסלחני ממני, והתפעלות של האימא, המאותגרת קולינארית. יצא שאמנם אכלנו ממנו לעיתים קרובות, אבל התלהבות של ממש לא נרשמה.

כשבגרתי והתחלתי לקיים משק בית משלי, ביחד עם זוגתי, התחלנו ללמוד מקרובינו ומספרי הבישול את כל הנחוץ לכלכלת בית ראוייה. רק שמטבחינו דל התקציב לא איפשר מרחב פעולה מספיק להביא לידי ביטוי את שאיפותינו ליצירתיות. לכן הסתפקנו לעיתים קרובות (מאוד) בגירסה משודרגת מעט של אותו מאכל, שכללה כאמור חצילים, קישואים ובצל (שהיו זולים למדי בשוק תלפיות שבחיפה) ובתיבול החלטי של רוטב עגבניות סמיך. לפעמים גם גזר היה מוסף לתערובת. כל הנ"ל היה נמסך בנדיבות על גבעת אורז משובצת שום (שתמיד באחריותי), וזה היה מצליח לספק לנו את הדלק הדרוש ללימודים ולפעילות  אנרגטית אחרת תוך שמירה נכונה על מימדינו הצנועים.

כך עברו עלינו השנתיים הראשונות של החיים המשותפים, כשהגיבץ` הופך לדייר קבע בתפריט השבועי. אחרי שנתיים, ובסיוע לא מעט שעות עבודה, חריצות והרבה גיבץ`, השכלנו לחסוך קופה נאה, איתה נסענו לטיול ארוך ומהנה בארה"ב, קנדה, ואף לגיחה לאירופה לכמה שבועות (כשהמחירים שם היו סבירים).

הטיול בארה"ב, כצפוי מטיול בתקציב סטודנטים זעום, היה מבוסס בעיקר על לינה באוהלים באתרים מוסדרים, כשהמזון היה מורכב ברובו מפרודוקטים שניקנו בהנחה רגע לפני פקיעת תוקפם, והכנתם על גרילר נייד שרכשנו. לעיתים התפנקנו במקדונלד עם המבורגרים זולים במבצע. די ברור שאורח חיים שכזה מזמן לא מעט הזדמנויות של רעב שלא מוצא פתרון. ובכן, במקרים האלה היינו דנים בינינו מה האפשרויות. ודי מהר, כשלא נמצאו פתרונות משביעים בזמינות מיידית, הייתי שולף מהזיכרון את ההצעה האולטימטיבית "מה דעתך על גיבץ`?" כך הצלחתי להמאיס עלינו את המאכל הזה במשך הטיול, אפילו שלא טעמנו ממנו גם פעם אחת כמובן, כאילו אכלנו ממנו ללא הפסקה.

מאז ועד היום, כבר למעלה מ-20 שנה, לא עלה המאכל על צלחותינו. רק המחשבה עליו מעלה את התחושה המאוסה של משהו שנמאס ממנו לגמרי.

הבעיה כמובן, שלא למדתי מהלקח של הגיבץ`, ומיכולותי להמאיס או ליצור הקשרים לא נכונים למזון. כך קרה שכשעברנו לבית החדש, כבר עם שני ילדים, הייתי מזהיר את הקטנים כל פעם באיזור החניה כשהיינו רואים את אחד התיקנים החומים, השמנים והדשנים המוכרים הללו "תיזהרו לא לדרוך על התמרים". די ברור לכם כמובן שהפירות הנפלאים הללו אינם נכללים בתפריט של החברה.

אבל מאז השטות עם התמרים, אני ממש נזהר לא לדבר שטויות שכאלה בהקשרים של מזון, וכמעט לא מפספס..