בריחוף

 

הבת מנסה לעשות “” על כל פעילות אקסטרים אפשרית. ועיירת התיירות CABO מתפרנסת משלל של פעילויות כאלה. ובכן, אחרי שהתבוננתי בגלמודה בחדר האוכל, וקראתי עוד כמה עשרות עמודים, הגיע הזמן להשכים את המשפחה, כי השעה התקרבה ל-11:00, וזה היה התיאום שלנו עם הבחור על החוף לפעילות אותה הזמנו.

מהאוניה העוגנת במרכז המפרץ יורדים עם ספינות בגודל בינוני, הנושאות 50 איש בכל נאגלה לכיוון הרציף שבמעגן. שם פגשנו את האיש שאיתו סגרנו את העיסקה, שאחרי ששילמנו לו העביר אותו לידיו של אחר לסירה קטנה. יציאה מהמעגן ובדרך רואים מחזה נחמד, כשאריה ים תופס טרמפ על אחת מסירות הדייגים ומתחנן לאיזה דג קטן. אחריו גם השקנאי מקבל, כי גם הוא ביקש יפה. את האריה ים תפסה הבת, וזה נראה ככה:

 

מחוץ למעגן עוברים לעוד סירה, זו עם מנוע גדול וחזק (מעבר לא פשוט עבור כמה מהאנשים, כך ראינו). ובסירה השניה האטרקציה – ריחוף עם מצנחי רחיפה. ראשונים עולים שני האחים, ואני מצלם אותם מלמטה:

 

בינתיים אני מתכונן. הרי לא אצא לסיבוב כזה בלי להתנסות בעצמי התענוג, נכון? אבל לפני הריחוף שלי יש קטע בעייתי קצת – רסס המים מאלץ אותי להיזכר בטכניקה המוכרת של לעשות פיפי מהחרטום. רק שהפעם זה לא החסות מפרץ חלוץ שמאפשר פרטיות, ואין כבל קדמי של התורן להיאחז הו. אז צריך אקרובטיקה של לתפוס את המעקה עם הרגל, ולהיעזר במפעיל הסירה. טוב שלא צילמו את האקרובטיקה, אבל אותי הם צילמו מלמטה בשלבי הריחוף (ךצערי, עם עדשה מלוכלכת קצת):

 

ומכיוון שזה לא ממש פעילות קשה, אז יכולתי לצלם גם בעצמי, מלמעלה, כשהסירה נראית קטנה, הצוקים בפינה נראים אחרת, ובכלל – חוויה מוזרה של שקט. ככה זה נראה מלמעלה:

 

אחרי שמשכו אותי חזרה לסירה, שוב הגיעה הסירה הקטנה שהעבירה אותנו לחוף, לאטרקציה הבאה. אבל עליה כבר בנפרד.

איחולים להמשך שבוע נעים ומהנה, חברים!