יום שלישי, 21 בפברואר 2012

לזכרו של בני תמרי

לפני כמה שעות קראתי בכאב את הודעתה של אפרת בפורום הבלוגיה, על מותו של בני, הבלוגר האהוד והמוערך, בעל הבלוג `חוג הסרטן והתקליט`, ומאז גוש של עצב ומועקה תקוע לי בגרון.
בני שיתף בבלוג שלו את קהל הקוראים בסיפורים בדיוניים, בחיבתו לתקליטים, ברשומות נוסטלגיות, ובעיקר – בסיפור מאבקו במחלת הסרטן.
לא זוכר מתי בדיוק הכרנו כאן, בבלוגיה, אך נהניתי מכתיבתו והוא משלי. כשיזמתי את המבצע של `טלפון החרום`, לא יכולתי שלא לחשוב גם עליו, כמישהו שיש סיכוי שארצה להתקשר ולברר בקול אנושי מה קורה איתו.
ואכן, יצא לי לשוחח איתו לפני כמה חודשים. בשיחה הבנתי שמצבו לא טוב, אם כי המחלה עצמה לא חזרה. נפרדנו בתקווה להיפגש אישית בביקור הבא שלי בארץ, ובהבטחה שלו לעדכן על מצבו בבלוגיה, ולהרגיע את החברים הדואגים לשלומו. וכך אכן עשה אז.
חלפו עוד כמה חודשים, ומצבו הורע. הוא העביר הודעה בבלוג על מצבו, אבל קשה לומר שההודעה הרגיעה את המודאגים. ניסיתי כמה פעמים להתקשר אליו, והשארתי הודעות עידוד ותקווה בתא הקולי, אבל הדאגה המשיכה לנקר וביתר שאת.
מותו לא מגיע בהפתעה גמורה. אבל כ"כ קיוויתי שלא אצטרך לכתוב את הרשומה הזו. כ"כ כואב שכך זה נגמר עבורו. עצוב על איש צעיר, רק בן 40, חביב, אינטיליגנטי ומלא תקווה להחלים, שלא הצליח. עצוב על אשתו, ילדיו ויתר משפחתו האבלה והכואבת. ליבי איתם.


יהי זכרו ברוך!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)